זה התחיל בדיוק לפני שנתיים כשהייתי בת 64. בשלב החלטתי להיות מבוגרת בריאה, אז הקפדתי על תזונה בריאה והתעמלתי באופן קבוע; הרגשתי ממש בסדר. יום אחד התחלתי להרגיש כאב נוראי בבטן הימנית התחתונה. לא נבהלתי במיוחד כיוון שהחלטתי שזה חייב להיות אפנדיציט, שחשבתי שזו מחלה שקל לטפל בה. אבל, כשהלכתי לבדיקה, לא היו תסמינים אחרים שהעידו על אפנדיציט. רופא המשפחה שלי בקופת חולים המקומית שלח אותי לאולטרסאונד; התוצאות לא היו חד משמעיות. עד שיכולתי לקבוע תור לסריקת CT של הבטן, הרגשתי שהכול חזר לקדמותו. כשהגיעו התוצאות בעצם שכחתי שחיכיתי להן. וזה היה הרגע שבו רופא המשפחה שלי אמר לי לגשת מיד לחדר מיון בבית החולים המקומי שלי, תל השומר. בהחלט לא הבנתי מה הוא אומר לי ולא לקחתי אותו יותר מדי ברצינות כי הרגשתי ממש טוב.
עד עצם היום הזה אני לא מאמינה איזה מזל מדהים היה לי למרות שהיה לי את המזל הרע להכיר את המחלה פסאודומיקסומה פריטונאי (Psuedomyxoma .(Peritonei במקרה, תל השומר הוא המרכז לטיפול במחלה הזו בישראל, ושניים מהמנתחים שעובדים שם הם בעלי ניסיון רחב בביצוע ניתוחים להסרת הגרורות ו-HIPEC. כשהסבירו לי על המחלה שלי, ואיזה הליכים ניתוחיים הייתי זקוקה להם, עדיין לא הבנתי. אבל הניתוח נקבע רק כמה ימים לאחר מכן. זה היה רק הרבה יותר מאוחר, שהתחלתי להבין את המחלה הזאת, עד כמה נוראית היא יכולה להיות, וכמה ברת מזל הייתי שאבחנו אותה וטיפלו בה בצורה כה מדויקת ומהירה.
לכל אלה שעברו את ההליך הזה, אני לא צריכה להכביר במילים. אם אתם עדיין מחלימים או עומדים לעבור את ההליך, אני מאחלת לכם טיפול מצוין, כוח, סבלנות ורפואה שלמה.
ההחלמה הייתה איטית, מכאיבה וכרוכה במאמצים. הערכתי והייתי מודעת לכל שיפור קטן. תמיד הסתכלתי לאחור ושמתי לב איך הייתי בשבוע או בחודש שלפני, ואיך הייתי במצב הרבה יותר טוב עכשיו. היום... קרוב לשנתיים לאחר מכן, חזרתי לאיתני...ואפילו טוב יותר.
לפני חודש, הצלחתי לטפס על הר קילימנג'רו. הייתי חלק מקבוצה שגייסה כפסים עבור שלוה, מוסד בירושלים המספק שירותים לילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם. בתי החליטה להשתתף במאמץ הזה, והציעה שאצטרף אליה. טיפוס על הקילימנג'רו אף פעם לא הווה חלום או שאיפה עבורי אבל כשהזדמן לי להיות חלק מהאתגר הזה, החלטתי שזה מה שרציתי לעשות, ומה שהיה עלי לעשות על מנת לשים את החוויה הרפואית הקשה הזו מאחורי. קודם כל, לא הרגשתי בטוחה מדי בעצמי; אף פעם לא טיפסתי על גבעות, ושמעתי כמה קר ורטוב הטיפוס יכול להיות. אפילו לא לקחתי בחשבון שאישן באוהל לשניים ושאוכל מזון בסיסי למדי.
הייתי הכי מבוגרת בקבוצה. לא שיתפתי את ההיסטוריה הרפואית שלי עם מרבית המטיילים האחרים. לאחר היום הראשון, רק 4 שעות אחרי הליכה תוך הסבך של יער הגשם הטנזני, חשבתי לעצמי: אני לא יודעת, אולי זה גדול עלי. לאחר הלילה הראשון, כשהיה לי קר ולא נוח, חשבתי שלא הייתי צריכה להגיע עד לפסגה, אינני צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. אבל גם, זה היה כל כך מיוחד, אתגר כזה, הזדמנות כזו, ואז בתוך לבי וראשי הפכתי להיות ממוקדת לחלוטין.
לקח לנו שבוע לסיים את הטיפוס שלנו. תמיד נזכרתי בלקח שלמדתי במשך זמן ההתאוששות שלי. אף פעם לא חשבתי: תראי כמה עוד נשאר לך לטפס, אבל הייתי מסתכלת למטה והייתי נפעמת עד כמה רחוק הגעתי; כמה גבוה טיפסתי, ומהיופי שהיה מסביבי. טיפין, טיפין, צעד אחר צעד, לאט, לאט, הגעתי לפסגת אוהורו 5,895 מטרים - 19,341 רגל (פיט) מעל פני הים. מעל לעננים! הטיפוס לא היה קל לאף אחד מאתנו, אבל הוא לא היה יותר קשה עבורי. אני חושב שאולי זה אפילו היה יותר קל עבורי, בעיקר נפשית, בגלל מה שעברתי לאחרונה.
אני משתפת את סיפורי מכיוון שאני רוצה שאחרים שעברו את ההליך הזה ידעו, שבתקווה, מה שאתם עוברים עכשיו זו רק נסיגה זמנית, ועוד מעט תחזרו לחייכם הרגילים, ואפילו תצאו נשכרים מהניסיון הזה. אני רוצה לתת לכם תקווה ולנסוך בכם את האמונה שכל החוויה הקשה הזו תהיה לגמרי מאחוריכם, ובאמת ייהפך לזיכרון עמום.
נ.ב. שבוע שעבר עברתי בדיקה אצל המנתח שלי. לאחר שהוא ראה את סריקת הסי טי הנוכחי, ואת בדיקות הדם ולאחר שבדק את בטני, הוא אמר לי לחזור אליו בעוד 6 חודשים. הוא נרגש לאור נצחוני!
======================================================
It started exactly 2 years ago when I was 64 years old. At some point I had decided that I wanted the be a healthy old person so I have been careful about my diet and have exercised regularly; I had been feeling absolutely fine. One day I started feeling an excruciating pain in my lower right abdomen. I wasn't particularly alarmed as I decided it must be appendicitis which I had thought was easily treatable. However, when I had it checked there were no other symptoms to confirm appendicitis. My family doctor at my local Kupat Holim sent me for an ultrasound; the results were inconclusive. By the time that I was able to schedule an abdominal CT scan I was feeling completely back to normal. When the results came back I had actually forgotten that I was waiting for results. That's when my family doctor told me to report immediately to the emergency room at my local hospital, Sheba- Tel HaShomer I definitely didn't understand what he was telling me and didn't take him too seriously because I was really feeling fine.
To this day I cannot get over my amazingly good fortune even as it was my bad fortune to encounter Psuedomyxoma Peritonei. Tel HaShomer hospital happens to be the center in Israel for treating this disease and two of the surgeons working there have extensive experience in performing cytoreductive surgery and HIPEC. When I was told what my condition was and what procedures I would be needing I still didn't comprehend. But the surgery was scheduled just a few days later. It was only, much later, as I was recovering that I began to understand this disease, how horrible it can be and how lucky I was to get it diagnosed and treated so accurately and quickly
.
To those of you have undergone this procedure, I don't need to say more. If you are still recovering or about to undergo it, I wish you excellent care, strength, patience, and a complete recovery.
The recovery was slow, painful and arduous. I was aware of and appreciated every little improvement. I was always looking back and noted how I had been the week or month before and how much better I presently was. Today.......not even two years later I am back at the top of my game........and even better.
Last month I succeeded in climbing Mt. Kilimanjaro. I was part of a group raising money for Shalva, an institution in Jerusalem which provides services for special needs children and their families. My daughter had decided to participate in this endeavor and suggested that I join her. Climbing the Kilimanjaro had never been a dream or ambition for me but when I had the opportunity to be a part of this challenge, I decided that that was what I wanted to do and needed to do to put my medical ordeal behind me. Starting out I was not overly confident; I have never been great on up hills and I had heard how cold and wet the climb can be. I hadn't even taken into account sleeping in a two person tent and the rather basic food.
I was the oldest one in the group. I didn't share my medical background with most of the other hikers. After the first day; just 4 hours of walking up through the Tanzanian rain forest I was thinking: I don't know, maybe this is more than I can handle. After the first night, when I was so cold and uncomfortable, I thought that I didn't need to get to the summit, I don't need to prove anything to anyone. But also, it was so special, such a challenge, such an opportunity and then in my heart and my head I became totally focused.
It took us a week to complete our climb. I kept remembering the lesson that I had learned during my recovery. I never thought: look how much more you have still to climb but I would look down and be astounded at how far I had come; how high I had climbed and the beauty of where I was. Little by little, step by step , slowly, slowly I reached Uhuru Peak 5,895 meters - 19,341 feet above sea level. Above the clouds! The climb wasn't easy for any of us but it wasn't harder for me. I think that it might even have been easier for me, especially mentally, because of what I had so recently been through.
I am sharing my story with because I want others who have undergone this procedure to know that hopefully, what you are going through now is just a temporary setback and that soon you will be back to your normal lives and will even have benefitted from this experience. I want to give you hope and the belief that this whole ordeal will one day be completely behind you and truly just a foggy memory.
P.S. Last week I had a checkup with my surgeon. After seeing the current CT scan, blood tests and checking my abdomen, he told me to come back in six months. He was thrilled with my triumph!