את הכותרת "גנבתי" ממיכל קולט ארבל "שגנבה" מספר שקראה.....
משפט שעלה כשנכנסתי לגוגל לנסות להבין מזה קרצינומה...ובמקום לקרוא מאמרים מדעיים/מחקריים וכו'
נפלתי על הבלוג של מיכל קולט ארבל. וקראתי אותה.
הכל התחיל שבועיים אחרי יומולדת 54 יום לפני ערב שבועות האחרון. פרופ. ג' בטלפון בקולו הרך " התגלו תאים סרטניים ברירית הרחם....." ואת השאר אני כמעט ולא זוכרת....כי המחשבה הראשונה היתה " מה אומר להורי?..." והשניה "ולילדי ?"
יום למחרת נכנסתי למטבח, ואמרתי לזוגי, שחייבים להזיז את העניין הצידה, משום שהערב חג שבועות, וגם יומולדת לקטנה .( שהיא כבר לא קטנה מזמן ) המלאכה מרובה והזמן קצר.
הכל התגלגל מהר. שבוע אחרי שיחה עם הכירורג, יש תאריך לניתוח, ואני מנסה להתמקח במו"מ אסרטיבי, "תשאיר את השחלות..בלגן בלעדיהן" והוא (הכירורג) באסרטיביות עדינה מטיל וטו.
ניתוח, שאליו הגעתי כגיבורה.אישפוז.ביקורים. אפילו הומור היה במכתב השחרור, בו נרשם "סובלת מקרצינומה....." הבכור בהומור אופייני "תמיד אמרתי שאת קרציה, ווקשה, עכשיו זה שחור על גבי לבן ?" וחודש מנוחה בבית. כולם מרוצים מהתוצאה. ואני יוצאת שמחה ועליזה לחיים ללא רחם ושחלות, אבל גם ללא סרטן !!
נקראת לבדיקה אחרי 3 שבועות. " חזרה תשובה מהיסטולוגיה "( המון מושגים שהפכו להיות שגרת יומי...) "מסתבר שזה סוג סרטן אחר. ואת זקוקה לטיפולים כימותרפיים................ מעביר את התיק לבי"ח רמב"ם ..."
ואז.....בום .... חושך על פני תהום...ואצלי...שוב הכדור ההוא שחונק בגרון.. הקאות נשירה...וכ"ו ? ????? "מחשבות מתרוצצות , מה אומר להורי,לילדי.... הרי הרגעתי (כמו שהרגיעו אותי...זה סוג פשוט... גילית בשלבים מאוד מוקדמים...בלבלבלבלבלה)
במהלך השבועות מאז שמעתי לראשונה את השם המפורש-סרטן- משפטים מהסוג " למה זה קורה לי" זרים לי....הייתי בהלם...זה הדבר האחרון שציפיתי לו. המחשבות איתן הקצתי ,כשעדיין שכבתי במיטה מחזירה נשמה לאפי, או מחזירים לי....היו " וואלה, נכנסתי לסטיטיסטיקה. מי היה מאמין? .."
ואני מתנהלת בעולם אופטימי, נאיבי? תם? אפילו המשפט לי זה לא יקרה לא עבר אצלי. כלום. ממש כלום. עליסה בארץ הפלאות.עד הבשורה
אכזבה מהגוף. בגידה כואבת.איך הוא עשה לי את זה ? (הגוף ) ואז מחפשת בגוגל
ומחשבה שקשה להסביר , גם לעצמי, נבנית בתוכי. אני לא יוצאת למלחמה נגדו . נגד הסרטן. הוא נוצר לי בגוף, מתוך הגוף. הוא חלק ממני.
him to embrace
זה המשפט שעלה. לא ידעתי איך ומה , אבל זה הרגיש לי נכון.
בכל השבועות הללו, אני ממוקדת מטרה. לעבור את הניתוח, הטיפולים...מתרחקת יותר מהזוגי, מאבדת עניין במין, ביום אחד !! הכל ממוקד בהשרדות !
החלטה ראשונה, לחזור לבית שלי לתקופת הטיפולים..(אחרי שנתיים מגורים משותפים , אצלו).
הילדים, החברות וההורים מתכנסים סביבי לעזור לעבור את התקופה, רק הזוגי... לא מצליח להכיל ולפנות מקום.
וההחלטה (הקריטית ) לשחרר אותו ,נופלת כשבוע לאחר הטיפול הראשון .כעת אני באמת יכולה להתמקד בי.
ד"ר ע' אמר בפגישה הראשונה, "התקופה לא תיהיה מסוייטת, כי יש תרופות שתומכות, אבל מה שקורה לדם, זה בעייתי.." פחד !!
הימים בשבוע הטיפול קשים.מאוד.כאבי הגוף, החולשה גורמים לנפילה מנטלית. אני הכל יכולה super woman.... נדרשת לעזרה... והשאלות המציפות הן לא למה -בקמץ. אלא למה בשוא.... (קרדיט למשפט של רונה רמון)
לפחד אין מקום. יש רציונל שחוזר על משפטים כמו, זה טיפול מניעתי. לא התגלו גרורות. יש הורים מבוגרים מאוד שאני דואגת, יש ילדים שלידם אני (בד"כ) חזקה..ויש , מנגד את שבוע הטיפולים ,שבו אני רוצה להתכנס בתוך עצמי, בלי יכולת ורצון להוציא אף, עד יעבור הזעם. ולפעמים בלילה בחושך, כשחצי הכדור שרוי בשינה, ורק הכוכבים קורצים לי ,אני מקנאה כשאני רואה זוגיות תומכת.
כמו עוף החול , הגוף משתקם בשבועיים שאחרי הטיפול ,ואני חוזרת לצחוק ולאופטימיות.
אני שרה שחף . הסרטן קינן ברחמי, והוא הוביל אותי לנקודת מפנה בחיים. שעדיין לא התבררה עד סופה. יש לי זמן.
מרגע שהתחילה נשירה, אני צועדת בגאווה במלוא קרחתי. רק לבית הורי אני עוטפת את ראשי בבנדנה
www.facebook.com/sara.shahaf
<< בחזרה לדף הראשי