סיפור ההתמודדות של מיכאל עם לימפומה שאינה הודג'קין

 מיומנו של מטופל במחלקה להמטולוגיה

מאת: מיכאל אדם

פרק ראשון: בדרך לטיפול

שש וחצי. עברו שלושה שבועות מאז הטיפול האחרון. הגיע הזמן לעוד אחד בסדרה. אוף, לא הכי נעים, אבל או-טו-טו אפגוש את הצוות הרפואי של המחלקה "שלי", עם חיוכם המעודד. הלילה עבר עליי ככל הלילות למן תחילת הטיפול. קשה לי להירדם, יקיצות תכופות ומדי פעם פיפי ולשתות - אבל לא בוכה! לא יודע איך, אבל כהרגלה, חברתי על ארבע כבר ניחשה שהתעוררתי, והיא דורשת ברוב יללות חסרות פשרות כי אקום ואגיש לה את ארוחת הבוקר המסורתית האהובה עליה: כף טונה במים. אך, לפני הכול, עליי ליטול את כדור ה-"לנטון", חצי שעה לפני ארוחת הבוקר, על פי הוראת הרופא, מה שבטוח-בטוח.

מעבר לחלוני, תזמורת של ציפורים מצייצת ושמש ביישנית מנסה לטפס השמימה באיטיות, אם כי בהצלחה מאירת עיניים. אה, גם להסיר את השעון מכף היד צריך, כדי לא להפריע לאחות להחדיר את מחט העירויים. כעת אפשר לקום ולהכין ארוחת בוקר לחברה שלי על שתיים שהפכה, בנוסף לתפקידה כרעייה, גם למזכירה ולאחות תומכת. הנה, גם היא התעוררה:

- בוקר טוב בעלי. אל תשכח לא לקחת את התרופה ללחץ דם היום, זוכר!

שבע ועשרה, אנחנו בדרך. אוויר צח בחוץ, והחיים בעיר התחילו להתעורר. כדאי להגיע ראשון למעבדה ללקיחת דם לפני שיהיה שם תור. הפקקים עדיין מועטים בשעה מוקדמת זו. איזה כיף, פרוטקציה למיוחסים בלבד: שער בית החולים נפתח אוטומטית בפניי, כמו מאחל: "ברוך הבא כבודו למקדש בעלי הווריד הכחול!" גם החנייה חינם, כמו למנהלי המחלקות ולרופאים.

- בוקר טוב, מה שלומך? מאיזו אצבע אתה רוצה היום?

ממש לא אכפת לי. אני מושיט את ידי השמאלית, מזיז את האצבעות ומשיב לאחות בטון היתולי:

- לא משנה, תבחרי את!

דקירונת קלה וחיוך מלוּוה במילות עידוד חודרים לעורי. איזה ידיים עדינות יש לאחיות הנחמדות האלה!

זהו. השעה שבע וחצי. עכשיו צריך להגיע למחלקה ולהצטייד בהרבה סבלנות. מה אני אומר: בהמון סבלנות! ראשית, משום שעד שמונה אין מה לעשות במחלקה המיותמת, מלבד לפתור תשבצים או לנסות לקרוא או לכתוב, למרות התמעטות כושר הריכוז. הנה, מגיעה המזכירה הממונה על הרישום, על קביעת התאריכים ועל עדכון התיקים. עוד חיוך מבטיח מבזיק מפניה ומאיר את הפרוזדור. מעט אחר כך גם החולים מתחילים להגיע אחד לאחד, זאת על כיסא גלגלים, זה מלווה בקרוב משפחה ואחדים בגפם. מחשבה מפלחת את מוחי. מה, אין להם בן זוג, בן או בת שילוו אותם? מסכנים שכמותם: גם חולים וגם בודדים. אני כבר הספקתי להכיר אחדים ואחדות מהם, הרי אנחנו מהמחזור של ימי חמישי.

שמונה וחצי. אין עוד כיסא פנוי: כול המועמדים לעירוי או לזריקה ישובים וממתינים בדריכות מופגנת במסדרון להגעת שני המכלים הכחולים ובהם הנוזל המגי שיזרים בוורידינו קורטוב של תקווה.

כל השבטים, כל האתניות, כל המגדרים והמגזרים מיוצגים כאן: יהודים, דתיים וחילוניים, בדואים, קשישים  וצעירים, קבוצה הטרוגנית של חולי סרטן המצפים בשקט ובקור רוח, בייאוש או בחשש-מה, לארגז הכחול, לשיקוי הפלא. שוויון ואחווה תמצא כאן בפרוזדור החיוור של המחלקה להמטולוגיה, כמו התגשם פה חזונם של הנביאים, של מנסחי מגילת זכויות האדם ומגילת העצמאות: "לכל אדם באשר הוא הזכות לחיים". אכן, עבור כולנו, במיקרו-קוסמוס של המחלקה להמטולוגיה הצטמצם העולם והוא התגמד לממדיו הטבעיים: הישרדות. במקום הזה, אני הוא האחר והאחר הוא אני. אני המנקה האתיופית בעלת סבר הפנים החייכני השוטפת חזור ושטוף את חדרי האשפוז הריקים מאדם. אני הבדואי הזקן בעל העיניים הדהויות והבוהות. אני האישה הדתייה הישובה בכיסא הגלגלים וידיה הכחושות והכחולות מרוב זריקות רועדות על ברכיה. אלוהים אחד יש כאן, והוא משותף לכל החולים, הרופאים והאחיות הם נציגיו.

הדגים באקווריום באמצע הפרוזדור רוקדים להנאתם במים המבעבעים, ואני מתבונן בהם ארוכות. מעניין מי מאכיל אותם בסופי השבוע ובחגים. אשאל את אחת האחיות לכשתגיע. האיש הצולע, הסוחב את הארגז הכחול המקווה מתמהמה. אשב ליד רעייתי ואנסה לפתור עוד תשבץ.

השעה תשע וחצי. סוף-כל סוף המקרר הכחול על גלגלים מגיע ומעט אחריו גם אורי הרופא. כולנו נושמים לרווחה. איזו הקלה! עכשיו, ההמתנה לא הייתה לשווא.

חדרו של הרופא בנאלי, קר ומנוכר. הוא זהה לכל חדרי הרופאים: שולחן ועליו מחשב עם מדפסת, על הקיר תלוי לוח מודעות גדוש במילים לועזיות וכמובן, ד"ר אורי עונד על צווארו את הסמל הבלתי נמנע של המעמד: הסטטוסקופ. אלא שבמחלקה זו הרופא דווקא מתעניין בזהותי. הוא קם, מושיט את ידו פונה אליי בשמי, כשחיוך ידידותי מתלווה לשאלה. גם אשתי זוכה לאותה אדיבות:

- מה שלומך מיכאל, איך אתה מרגיש?

- אני מרגיש לא רע דוקטור, באשר לשלומי, אני אשמע ממך...!

עוד חיוך חברי, והתשובה המעודדת מגיעה:

- בדיקות הדם שלך בסדר, מיכאל, לבד מקצת אנמיה, אבל בגדול הכול כשורה.

בתום דקות ארוכות של שאלות ותשובות באווירה נינוחה, ידידותית קמעה,  ד"ר אורי קם מכיסאו, מושיט את ידו מעל השולחן ומעניק לנו את חיוכו, שהוא חלק תומך בטיפול, לפחות כמו הסטרואידים. "בהצלחה מיכאל".

שבנו לפרוזדור. חלק מהכיסאות התרוקנו לטובת חדרי האשפוז. התחילו הטיפולים.

השעה עשר וחצי. האחות צצה מתוך אחד החדרים, מבודחת ועליזה, וזורקת שם: "מיכאל"! אני ממהר אליה ורעייתי בעקבותיי. חדר מס' 3, סוף הפרוזדור. אני מתיישב בכורסה הנוחה מדגם "אמריקן קומפורט", כמעט כמו שלי בסלון ביתי. האלטר אגו שלי יושבת לידי, ספרון התשבץ שלה מוכן לפעולה.

בדואית צעירה מרהט היא שכנתי לטיפול מימין. היא מחליפה אתי חיוך מבויש: "אהלן, כיף חאלק אינתה?"

כוסית הפלסטיק המסורתית ובה שלושה כדורים מושטת אליי, והמחט לא מאחרת לחדור ללא כאב וללא דימום. ידי זהב יש לאחות האימהית! שעתיים של טפטוף עד אשר תתרוקן שקית המבטרה. "הכול בסדר מיכאל?"  "בסדר גמור". בדיקת לחץ דם. כל עשר דקות מאיצים את קצב הטפטוף. רעייתי אחראית על הספירה. זה מזכיר לה את תקופת התיכון אי-שם בשנות השישים, כאשר הייתה אחראית לצלצולים לציון סיום השיעורים ותחילתם במקום השעון האוטומטי שעדיין לא הותקן - ולעתים קרובות פספסה. במקרה שלי היא מדייקת להפליא!

בכורסה משמאלי, חולה בסרטן הלבלב חש ברע אחרי הטיפול, והרופא מזעיק כוח עזר להעברתו למחלקת טיפול נמרץ. אשתו נאנחת, ואני יכול להבחין בדמעות הזולגות מעיניה....

השעה שתיים אחר הצהריים. השקיות שמעליי סוף-סוף התרוקנו כליל. האחות מנתקת אותי מהן, ובעדינות האופיינית לה ומסירה את המחט מוורידי. עברתי עוד סדרה של ביו-כימיו-תרפיה. האחות מעניקה לי חיוך מסכם. באימפולס אינסטינקטיבי אני מחבק אותה ומנשק אותה לאות תודה והוקרה. "להתראות בטיפול הבא מיכאל".

התור הבא בעוד שלושה שבועות. בינתיים, טפו-טפו-טפו, הכול סביר ואני מרגיש, אולי בזכות הסטרואידים, כמו שמשון הגיבור! בהגיענו למגרש החנייה, רעייתי שואלת את השאלה הרגילה:

- אתה חושב שתוכל לנהוג?

- למה, מה קרה, אני חולה...?!

אני מתניע את האוטו. הכול בראש, חוץ מהעייפות והחולשה שברגליים. המחסום המאויש שוב נפתח בפנינו. תחושה מוזרה. מעבר לו, כאילו המדינה מתחלקת לשלושה מגזרים: הצבא, בתי החולים והג'ונגל שבחוץ. כל אימת שאתה נמצא באחד מהם, נדמה לך שכל העולם רק צבא, רק בית חולים או רק ג'ונגל. הנה, חזרנו לג'ונגל...

פרק שני: בין שני טיפולים

אכן  חזרנו לג'ונגל: צופרים מופעלים שלא לצורך, עקיפות פתאום, חציית קו לבן, מהירות מופרזת ברחובות העיר, נהגים שלא מאותתים לפני פנייה. הגוף כולו מתוח כמו קפיץ המוכן להגיב בכל שנייה לסכנות האורבות מכל עבר. אני אוחז בהגה ומרכז את מירב תשומת הלב לכביש העמוס והסואן. אני מרגיש מאוים וחסר ביטחון, אך משתדל להתגבר ולשמור על קור רוח. חזרנו לג'ונגל, עכשיו אני הוא שצריך לעודד את בת זוגי משכבר הימים המודאגת קמעה:

- אתה בסדר בעלי?

- איזו שאלה. מה, לא רואים...?!

טוב לחזור הביתה. יש מי שמחכה לנו: החתולה הנאמנה שלנו, שנשארה יום שלם לבדה. היא מתחככת ברגליי כמו רוצה להגיד: "התגעגעתי, איפה הייתם?". ליטוף על גבה המתעגל, תרגום ידידותי לגעגועון, והיעדרותנו נסלחה בהשמעת גרגור של הנאה. ביתנו משרה תחושה נעימה של רוגע, והוא מבטל את התלות בסביבה העוינת, בבחינת "ביתי הוא מבצרי".

הסטרואידים האלה באמת תומכים ועוזרים. אני חש כאלו החדירו לוורידיי מים פיזיולוגיים, לאו דווקא רעלנים אגרסיביים. עם זאת, הניסיון לימד אותי כי, בעוד חמישה-שישה ימים, לכשאפסיק ליטול אותם, יופיע, כהרגלו, להק של תופעות לוואי לא הכי נעימות. אבל אני מוכן גם לקרב הזה!

הערב נעים בשעת בין ערביים זו, ורוח סתווית נושבת בצמרת עצי הגינה. הציפורים החלו לזמר שירי ערש רוגעים. הגיע הזמן לטיול מרענן עם החברה לחיים לאורך הוואדי ומרחביו המוריקים שלאורכו. רגליי רפויות ובקושי נענות לרצוני להתגבר. החולשה הזאת לא נפרדת ממני, לא ביום ולא בלילה, יכול אוּכל לה.

על המדרכה, אנשים צועדים בגפם בצעדים גדולים ונמרצים, אחרים בליווי חבר, חברה או כלב. צעירים רצים ריצה קלה או מהירה. אופניים יש גם, העוקפים אותנו בצלצולי פעמון. האוויר הצח והמיטיב חודר לריאותיי ומעודד. החיים כל כך זמינים ונגישים, כאן, על יד הבית. אט-אט, אודי השקיעה האחרונים דועכים והחושך משתלט על העיר. במהרה, אפסו כוחותיי וגם תחושת הכיף. ספק מציע, ספק מתחנן, אני מציע:

- אולי נשוב הביתה, מה את אומרת ?!

הצעתי מתקבלת ללא קושי ואנחנו חוזרים למבצרנו, שם אני צונח באנחת סיפוק על הספה שבסלון. בגינה, ציוצי הציפורים נדמו. אנו סועדים את לבנו במפלט הקיומי של שנינו, כשהנסיכה שלנו על ארבע גחונה כספינקס במרומי הכוננית.

- אָלֹור, לא שכחת לקחת את האלורין?

עוד תרופה מתוך ארסנל הנשק הסודי. בבוקר, כדורי לנטון ופרדניזון ובערב אלורין. חוסר במגנזיום ובברזל, עודף בסודיום ובתאי דם צעירים, המכונים בקוד "%LUC". לא יודע מי נגד מי ומה נגד מה. כל אלה אינם כדורים: הם טילי סקאד...!  

שישה ימים עברו מאז הטיפול האחרון. "וישבתו הסטרואידים ביום השביעי מכל מלאכתם אשר עשו, ויחל עידן עשר המכות"! אכן, לא לעולם חסדם של הסטרואידים והמכות החלו. הראשונה, נדודי השינה, שהפכו לשותפים למשכבי, על ההשלכות הבלתי נעימות שלהם: תחושת תשישות מתמשכת במהלך היום, מיגרנות תכופות, ועוד אי אלה תסמינים לא סימפטיים. המכה השנייה בחומרתה הוא קונצרט הכאבים הלילי החוגג בכל אברי הגוף. בתום הטיפול השלישי, מגיע זמנה של אינתיפאדה 3: דקירה בפלג הגוף העליון, ומיד אחריה סדרת מכות סכין וגרזן בכתף, בעצם הרגל, בשרירים, בכליות וגם בבטן התחתונה ו...למטה ממנה! עכשיו בא תורן של העוויתות וההתכווצויות. הרגל מתקשה לפתע ומכאיבה. הפתרון הוא לקום מהמיטה ולהתהלך מספר צעדים. השעה חמישה לשלוש בלילה. אני מסתובב מצד לצד, כמו קרפ צרפתי. עכשיו אצבע היד פועלת כהדק של רובה ומסרבת לשוב למצבה הטבעי. אשמע חדשות, אולי אירדם סוף כל סוף. חבל שהדלקתי את הרדיו: אינתיפאדה 3 אמתית חוגגת גם בכל אברי גופה של המדינה, בהבדל הקטן שאני בידיים טובות...

לעתים, בחילונת ערמומית מבצבצת בחלל בטני ומבקשת להוליכני אל השירותים, שם אני יושב על הרצפה, עם הראש מעל האסלה. על תופעה זו אני מתגבר די בקלות, שהרי ההקאה מקלה ומחסלת את התופעה.

התופעה הגרועה מכולן, המטילה עליי אימה היא עליית חום הגוף. "והיה כי החום יעלה על 38⁰3, גש מיד לחדר מיון לביצוע בדיקת דם ולהמשך טיפול, כי ייתכן שיש זיהום". אזהרתו הנחרצת של הרופא מהדהדת בראשי. הנה, הערב 38⁰2. רק לא חדר מיון! אני כבר למדתי את תהליך עליית החום: רעידות בכל הגוף, אגלי זיעה על גב הידיים ועל המצח. רק לשכב וגם על זה אתגבר, הרי החלטתי שאתגבר. רבע שעה של מנוחה: 37⁰9. עוד רבע שעה: 37⁰6. שוב ניצלתי, מחר בבוקר שוב אשמע את ציוצי הציפורים.....!

פרק שלישי: ועוד טיפול

יום מחליף יום ושבוע מגרש שבוע. שלושה שבועות חלפו-עברו והגיע היום לעוד טיפול במחלקה להמטולוגיה. למרות החשש המתחבא בין המחשבות, למרות שעות הישיבה וההמתנה הבאות עלינו לרעה, היום אצעד עוד צעד משמעותי לקראת השחרור ואתחיל סוף-סוף לראות את זיק האור הראשון שבקצה הצינורית של שקית הרעלים! יש גם צדדים חיוביים באשפוז יום המתיש הזה. בין לבין, אני משתלם ומשפר את ידיעותיי בנושא רפואה ומרחיב דעת בלומדי פרק נוסף ומושגים חדשים בתחום. למשל, הנימול נושא את השם "נוירופתיה פריפרית", ירידה במספר התאים הלבנים היא "ניטרופניה", או אולי "לויקופניה", לא זוכר בדיוק, אך מה זה משנה!

ועוד יתרון בולט: אפגוש שוב את האחיות ואת הרופא "שלי". התרגלתי לנוכחותם הברוכה והמעודדת. הם פשוט החיילים של אחת הסיירות המובחרות של צבא בית החולים, אלה העומדים בקו הראשון ונלחמים במסירות אין קץ נגד הפולש האכזר והערמומי. אלא שמלוות אותי, לבד ממזכירתי-אחותי הפרטית, גם מספר תופעות לוואי שהתגברו, או נוספו בינתיים לרשימה. אני עדיין מתקשה להאמין שבגופי, בסמוך לגדר המערכת החיסונית, מתחבאת פצצה מתקתקת חמושה, תמימה ובלתי אגרסיבית לכאורה, אבל עם מנגנון השמדה העומד להרוס את תאיי הבריאים ואותי בהמשך. אני מתפלא לנוכח היקף מערך המגננה האדיר והמאמצים היקרים המושקעים כדי לסכל את המזימה הזאת, ולו במחיר של לחץ פיסי ממש לא מתון ובהחדרת קומנדו רעלים העלולים לקטול לא רק את חיילי האויב. אני עדיין משוכנע ומקווה שהמחיר באבדות ובנזקים יצדיק את היציאה למלחמה הקשה הזאת.

על התופעה החדשה של הנימול בקצה האצבעות של הידיים והרגליים, אדבר עם הרופא כי פרופסור "גוגל" מרמז על סיבוכים אפשריים לא נעימים בלשון המעטה. כאילו החליטה עדת נמלים ענקית להתנחל ולבנות את מחילותיה המסועפות באצבעות ידיי ורגליי. כשלעצמה, תופעה זו אינה מכאיבה, לפחות בינתיים, אך היא מדקדקת ומקנה תחושה של עקצוצים והיעדר קואורדינציה בפעולות הדורשות מיומנות פשוטה. מלאכת כיפתור החולצה, לדוגמה, הפכה מבצע הדורש התאמצות מיוחדת. כריות האוויר שנוצרו תחת כפות רגליי הופכות אותי לאסטרונאוט הנלחם נגד היעדר כוח הכבידה. כל אימת שאני קודח באפי באצבעי אני דולה... מעין גללים של נמלים!

ועוד תסמין חדש ברשימה: תחושה של חוסר שיווי משקל, המתווספת לחולשה המסורתית שהשתלטה עליי. ההליכה הפכה לספורט הדורש תשומת לב מיוחדת, פן אתקל באחד הקירות של הבית. לא פעם, בעת מנוחה או בעמידה, מעין ורטיגו מסובב לי את הראש וכל שינוי תנוחה כרוך בסחרחורת, כאילו אני -או העולם סביבי- מתנדנד כמו ברעידת אדמה בדרגה 5 בסולם ריכטר! גם זה לא נורא ואני מתגבר על זה די בקלות.

"בוקר טוב מיכאל!" במעמקי המרתף של בית החולים, אחות הדמים אינה דומה כלל לערפדה, נהפוך הוא. שפתיה מתרוממות מעל שתי שורות סדורות של שיניים לבנות, והיא מקדמת את פניי בחיוך משרה תמיכה. אצבעי "המנומלת" מושטת אל הדוקרן והופ, טיפות הנמלים ניגרות במכות עדינות לתוך השפופרת. זהו, עוד רבע שעה התוצאות תגענה, מעט אחרינו, למחלקה. הליכה בשני פרוזדורים, עלייה בשתי מעליות, עם החלפה בתחנה הקרקע מזכירות לי את המטרו בפריס. שמאלה בקומה החמישית: המחלקה להמטולוגיה.

חלק מהצוות כבר מתרוצץ בפרוזדור ובין חדרי האשפוז. הם מכינים עוד יום מתיש. סימני התפקיד וההיררכיה ניכרים במדיהם. חלוק לבן לא מכופתר על בגדים אזרחיים, שפאותיו מתנופפות לצדדים: הרופאים, וכמובן הסטטוסקופ הבלתי נמנע ענוד על צווארם. חליפה לבנה, חולצה ומכנסיים הדוקות לגוף: האחיות. חליפה מבד כחול: כוח העזר. חולצה לבנה ובגבה הציון "ש.ל.ג" באותיות שחורות בתוך מעוין אופקי: (כנראה ראשי תיבות של "שירות ללא גאווה") המנקות.

אני מתאמץ לפתור את התשבץ שבעיתוני הבוקר, אך המטופלים ומלוויהם הנכנסים והיוצאים מושכים את תשומת עיניי ולבי. אני מנסה לפענח את פשר הבעת פניהם. היוצאים מוחלשים, הנכנסים חלשים והכול נמנעים מלדבר. איש-איש מכונס בתוך עצמו בפנים חתומות, חמור סבר, כמו עמד או יעמוד לפני שופט. הדגים שבאקווריום מתרוצצים כבימים ימימה, בתנועות הלוך ושוב חדות, במים המבעבעים. גם בעיניהם אין כל הבעה. אווירה של דממה עצורה שוררת במושבים המתמלאים אט-אט. לפתע, האישה היושבת לשמאלי מתעטשת בעוצמה, עד כדי כך שאני חש בחלק מהפרשותיה החולפות בקרבתי. אני מחליף חיוך ספק מאולץ ספק מודאג עם רעייתי, ולאלתר מחליף אתה מקום: "זיהומים חמורים עלולים להוביל לאשפוזים ואף לסכנת חיים. על כן יש להקפיד לא לבוא במגע עם אנשים הלוקים במחלה זיהומית כל שהיא...". רק זה חסר לי!

השעה תשע. איש המטבח מושך עגלה ועליה ארוחת הבוקר. במהרה, השולחן שבחדר האוכל מתכסה בירקות, בלחם, בביצים קשות, במנות אישיות של ריבה ושל גיל. הזריזים שבממתינים, כנראה המלווים, עטים על ההזדמנות לכרסם בזמן וגם במזון חינם. אני מצטרף אליהם ומקלף לי ביצה קשה. לרשותנו עומד מיחם ולידו מונחות שקיות תה, סוכר וקפה. גם טוסטר ומכשיר טלוויזיה יש בחדר. אפשר ממש לבלות במחלקה להמטולוגיה! המסובים המעטים סביב השולחן יושבים דמומים, עיניהם כבויות ותנועותיהם איטיות, מהוססות קמעה. לפתע, בלא כל התרעה, קולה הגוער של אחות מעוצבנת מפלח את השקט השולט בפרוזדור. מעניין, כל אימת שאנחנו מגיעים לטיפול, היא תמיד מוצאת הזדמנות להחצין את דאגתה: "איפה הרופא, צריך פה השתלה, איפה הוא, מהר...!"

"מיכאל בוא, היכנסו". הפניה של הרופא שיצא מחדרו כדי לקדם את פנינו בחיוך ידידותי היא לי ולרעייתי. בחיפזון, אני מניח את התשבץ על הכיסא ואנו נכנסים. השאלה הראשונה של הרופא ידועה מראש ואני גם יודע את תשובתי, כי לא פעם לחצתי על המקש "ENTER" כדי לא לשכוח אותה.

- מה שלומך מיכאל?

- הכול בסדר דוקטור, רק....תחושה מוזרה בקצה האצבעות... וגם.... וגם.....

אני מספר לו על ההתנחלות החדשה בקצוות אבריי, על החולשה, על חוסר האיזון, על מה לא, והוא מקשיב, מקשיב ורושם.

- תלונותיך מדאיגות אותי קצת, מיכאל. בשלב ראשון, אנחנו נפחית את המינון של חומר הטיפול ונראה מה קורה. גם נבצע בדיקת PET-CT על מנת לעמוד על התקדמות הטיפול......

עוד יום ארוך עבר. חזרנו הביתה אחרי הטיפול, אבל דרך המרפאה, ופנינו לפקידה הנחמדה:

- הי, מה שלומך לימור, אני צריך טופס 17 ל- PET-CT. הרופא ביקש שזה יהיה לפני הטיפול הבא...

פרק רביעי: במכון לרפואה גרעינית

אופס, היום "נחום-תקום" מתקשה לרדת מהמיטה. מה הפלא: תמו חמשת ימי המילואים של המשת"פים שלי: הסטרואידים. הם החזירו ציוד ונטשו אותי. נותרתי לבדי במערכה נגד הפולשים ותופעותיהם. לפעמים, ברגעים של חולשה, סממנים של מפח-נפש מנסים לנצל את היעדרה של אותה תרופת פלא על מנת לשבור את רוחי. והנה כי כן, הבוקר התאחדו התופעות, והן כמעט הצליחו במזימתן. אלא שהחלטתי נחושה: התופעות לא יוכלו לי. לעזרתי באו הציפורים שמעבר לחלון  חדרי, והן מדברות אליי בשפה של תקווה. הקשבתי להן והתאוששתי. פעם, בהשראת אותן ציפורים המעירות אותי מדי בוקר, כתבתי שיר:

סימפוניית האביב

התזמורת הגדולה משמיעה שירה מגוונת והרמונית

האנסמבל שבגינתי מזמר במקהלה ותוויו הלבנים

נותנים את הטון לכלל הנגנים של הפילהרמונית

המנגנת בבוסתן, בו הצבעים מתחפשים ללחנים.

כאן, עץ הפומלות, כאורגן בעל קלידים בוהקים

מזקק בשחקים החוגגים ניחוח של שכרון חושים

כל אימת שהרוח מתגנבת בין פרחיו החדשים

ויוצר בערוגות הבושם סולם צלילים צוחקים.

ציוצי הצופיות ואפרוחיהן מהדהדים סביב

הגינה הפכה לבימת שיר, לזירה של זמר

מכל שיח ועץ, פורצים שלל צלילי אביב

וכל גבעול ולבלוב נוטלים חלק במחזמר.

הפשוש והנחליאלי גם הם משמיעים פזמון

יוצאים במחול ומרקדים בבלט עליז וקליל

בעוד הם צוללים מעל הגדר החיה ועץ הרימון

והלהקה כולה מלחינה ברקיע סונטה לחליל.

אך גמרתי להתקלח ולימור מהסניף של הקופה מודיעה שהיא שלחה לי זה עתה במייל את טופס ההתחייבות למכון האיזוטופים. אני מודה לה ורץ למחשב כדי להעיף עליו מבט:

"אישור לטיפולים אמבולטוריים - 78600"

רפואה גרעינית - איזוטופים

גלוקוזה מסומן PET-FDG - מיפוי

נא להגיע לבדיקה בצום של לפחות 4 שעת - מותרת שתיית מים בלבד.

מה פתאום PET-FDG, הרי הרופא ביקש PET-CT?! חלה כנראה טעות. הבה אשאל את פרופסור גוגל. באצבעות רועדות אני מקליד את הראשי התיבות המסתוריות והתשובה לא מאחרת להופיע על המסך:

"PET היא בדיקת דימות רפואי המשלבת במכשיר היברידי אחד שתי טכנולוגיות של הדמיה - טומוגרפיה ממוחשבת (CT Computed Tomography) עם טכנולוגיה חדישה ברפואה גרעינית הידועה כטומוגרפיה של חומרים רדיואקטיביים פולטי פוזיטרונים (PET - Positron Emission Tomography).

ההדמיה במכשיר ה-PET מתבצעת לאחר הזרקה חומר רדיואקטיבי לווריד הנקלט ומצטבר בתאים הסרטניים. החומר השכיח ביותר, בו נעשה שימוש, הינו אנלוגי למולקולת גלוקוז - FDG (פלואורו-דאוקסי-גלוקוז). מניחים שגידולים סרטניים צורכים כמויות גדולות של גלוקוז ובשל כך אזורים הנגועים בסרטן פעיל ייצבעו על-ידי FDG.

CT נותן תוצאה אנטומית ואילו PET נותן תוצאה תפקודית. הבדיקה מאפשרת זיהוי אנטומי של הנגעים הנראים במיפוי. מכיוון שחתכי ה-CT ב-PET הם רחבים יותר הוא פחות טוב להדמיה אנטומית מה-CT הספיראלי ולכן לא מחליף אותו."

הבנתי ונרגעתי. "מכל גוגליי השכלתי". בסוף סדרת הטיפולים אוכל לגשת לבחינות הגמר של לימודי שנה א' ברפואה!

אני בצום מאמש. הכנתי ארוחת בוקר וסחטתי מיץ תפוזים טרי רק לחברה שלי על שתיים. לזאת על ארבע הגשתי את הטונה היומית שלה כהרגלה והיא רצה לגינה, שבעה ומאושרת. מזל שמותר לי לשתות, אחזיק מעמד עד לאחר הבדיקה. הסרתי את השעון מכף ידי ולא השארתי שום חפץ מתכתי בכיסיי.

בחוץ, השמים התכסו בשמיכה אפורה של עננים מאיימים. השער האוטומטי של בית החולים מזהה אותי והוא מצדיע לי בהרמת מוט המחסום. אפשר לחנות ממש בסמוך למכון לרפואה גרעינית. עם פתיחת דלת הברזל, מקבל אותנו שלט ובו אותיות קידוש לבנה בתוך משולש שחור על רקע צהוב: "סכנה: אזור קרינה מייננת". במשרד הקבלה, כל המסמכים, כולל טופס 17, כבר נמצאים אצל הפקידה. לימור צדקה: "תביא אתך רק תעודת זיהוי". אכן הבאתי ואני מושיט אותה לפקידה, הבודקת בארבע עיניים שאני באמת אני. אני מקבל מידיה פתקה ועליה המספר 102.

- שב בחדר ההמתנה, יקראו לך.

ישבנו. ושוב אזהרה: "אזור קרינה". עד עכשיו הייתי היפר-אקטיבי, היום אצא מכאן רדיו-אקטיבי!

- 102!

102 היא הזהות החדשה שלי, ואני משיב לאחות: "הנני". זנב הסוס השחור שעל ראשה בולט על מדיה הלבנים. היא גם חייכנית. נראה שאצל האחיות, הנחמדוּת היא תנאי הכרחי לקבלה לעבודה. חיוך והיא מחזירה לי את זהותי המקורית:

- מה שלומך מיכאל, איך אתה מרגיש?

היא מביטה עליי ומשווה עם התמונה שבתעודה. היא בודקת ורושמת, בודקת ורושמת. אכן, אני מיכאל. היא מגישה לי פיג'מה הדומה לזו שלובשים אסירי אל קאעידה בגואנטנמו, ותוך כדי הנחת הפרפר המסורתי לתוך ורידי, היא מדקלמת:

- תראה מיכאל, לפלואור אין תופעות לוואי, אבל ליוד יש. יכול להיות שאתה תרגיש בחילה, גלי חום ונימלולים, אך כל אלה יחלפו זמן קצר אחרי הבדיקה.

- אין בעיה: אני מכיר את כולם, אנחנו נסתדר!

אני מוכנס לחדר הדומה לזה שבמחלקה להמטולוגיה, בהבדל שהוא ממוגן בקירות בטון או עופרת. אנחנו שלושה בהמתנה. אני בריא בהשוואה לשני החולים האחרים. מיכל העופרת ובו הפלואור הרדיו-אקטיבי נראה כבד בידי האחות. היא שולפת מתוכו מזרק עם החומר, ואני מקבל אותו דרך הפרפר. עליי לשתות ליטר מים תוך 40 דקות ולרוקן אותו במשך פרק זמן דומה.

כל דקה היא שעה. אסור לי לצאת מהחדר הממוגן. מסכנה אשתי הממתינה בחוץ. דרך דלת הברזל המשוריינת הפעורה, אני מבחין בנורה מעל החדר הסמוך, חדר ה-CT. היא מהבהבת לסירוגין בצבע אדום וירוק.

- מיכאל, לך לשירותים הצמודים ובוא.

אחות חדשה. עוד חיוך וחזרה על ההסברים. משכיבים אותי על קרש דמוי מיטה ומהדקים אותי ואת כפות רגליי בחגורה. אני נזכר במתקן שבחדרי ההמתה ברעל המיועד לנדונים למוות בארצות הברית. האחות מחברת אותי לצינורית היוד ואני ממתין לשוק המובטח. לבי הולם כפטיש בקרבי. "ראה הוזהרת". מה אומר לעצמו אותו נדון למוות אשר זה עתה הזריקו לו את החומר הקטלני?! זרימה קלה חודרת לתוך זרועי. היא אפילו מרעננת... אין תופעות לוואי. עשרים דקות אינסופיות, עשרים דקות ארוכות כאורך הגלות בתנועת הלוך ושוב, בלי לזוז כהוא זה במנהרה דוברת עברית המודיעה מדי פעם: "לא לנשום", "אפשר לנשום", "לא לזוז", "לא לזוז". העינוי מגיע סוף כל סוף לקצו.

התוצאות יגיעו לרופא בעוד כמה ימים. תרגיש טוב מיכאל...

פרק חמישי: בהמתנה דרוכה...

ה-"תרגיש טוב" של האחות בעלת הקוקו השחור מהדהד בראשי, ואני משנן אותו כל אימת שהזמן והתופעות נמרחים, כל אימת שהם עולים שוב ושוב להתקפה ומאיימים לגלוש מעבר לסף הסיבולת שלי. אני עייף מהעייפות. אני קם בבקרים אחרי שעות של נדודי שינה בעיניים דוקרות, והרגליים אינן נושאות אותי עוד. אני חש כאילו הנוזל הרעיל של הפרפוזיה הפך למתכת כבדה המצטברת ברגליי, מכביד עליהן ומגביל את כושר תנועתן. הנימול בידיי הולך וגובר: החרקים הגרגרנים הגבירו את עקצוציהם ואצבעותיי רועדות. אילו יכול היה סמרטוט לדבר, היה אומר:"אני סחוט כמו מטופל במחלקה להמטולוגיה"! אך נחמה לא פורתא לי: הטלפון בבית מצלצל ללא הרף."אפשר להגיע לביקור קצר אחרי הצהריים?"

התמזל מזלי, ואני זוכה לביקורים כמעט יומיומיים של קרובים ושל חברים, שנוכחותם מעודדת ומגרשת את מבשרי הרעות. בסוף השבוע, גם בתי ונכדיי יבואו לביקור, וידיעה זו ממלאה אותי אושר ותקווה. קרוביי וחבריי הדואגים לגורלי מרבים לשאול לשלומי.

כדי להראות להם שאני נחוש ואמיץ, אני מהעמיד פנים של עליזות, אולי בניסיון להדחיק את האמת. כאיחולם וכתקוותי, אני מצהיר שאני בדרך לריפוי ומשיב להם בחיוך: "אני עייף, לאה, תשוש, יגע, כבד-אברים, סחוט, כוחותיי אפסו, אבל חוץ מזה אני מרגיש בסדר ... גמור!" אנו צוחקים ביחד ואני ממשיך להיאבק, לקוות ולהאמין.

הימים נוקפים. ההמתנה לתוצאות הופכת ללוחצת. אני ממתין בתקווה מהולה בחשש לתוצאות של בדיקת ה-CT. אני מודע לעובדה שישנן שלוש אפשרויות: א. לא חל כל שינוי. כי אז יהיה כנראה צורך להוסיף טיפולים, על כל האכזבה, התסכול והסבל הכרוכים בכך. ב. הגרועה ביותר- הבדיקה תעיד על גידול בכתמים הסרטניים. כי אז יהיה צורך לנקוט בטיפולים הרבה יותר אגרסיביים וממושכים. בינתיים, כל אימת שמחשבה זו עולה במוחי, אני דוחה אותה בכל תוקף!  באשר לאפשרות השלישית, עליה אני משליך את יהבי בלהט חבוי, היא זו של הצלחה בטיפול ובנטרול הכתמים. בסבלנות עצורה, אני משתדל להמשיך להשלות את עצמי, לקוות ולהמתין לגזר הדין בכיליון עיניים. בכל מקרה, אני מתכונן לגרוע ביותר, כך תהיה הנפילה קצת פחות כואבת.

תקופת ההמתנה לתוצאות ה-CT מתמשכת. עם כל יום שעובר, המתח הולך וגובר ובמקביל, העיסוק במחלה ותופעותיה. בזכות -או בגלל- תופעות מוזרות חדשות בגופי, הלקסיקון הרפואי שלי מתעשר במושגים חדשים ואני מנצל את היותי במעצר בית עד תום ההליכים כדי לנסות להבין את מצבי ולהשלים את ידיעותיי בנושא. זה ימים אחדים, מד החום שינה כיוון, ואני חווה היפותרמיה במקום ההיפרתרמיה של השבועות הקודמים: 35⁰4 בבוקר - די מפחיד! אך בערבים אני נרגע: 35⁰6, 35⁰8. נעבור גם את זה! בכל זאת, מיהרתי לפרופסור גוגל על מנת לעמוד על טיב השינוי המוזר, שאינו מופיע ברשימת תופעות הלוואי של המחלקה. "היפותרמיה, המכונה גם חום נמוך, היא ירידה בטמפרטורת הגוף כתוצאה ממחלה, חשיפה לטמפרטורות נמוכות וגורמים אחרים." מחלה, גורמים אחרים....? טוב, אחרי ככלות הכול זה עדיין אין סיבה לבהלה...

גם דפיקות לב הופיעו לפתע. אלא שזה לא הכול, ואני שם לב לעוד תופעה חדשה: כתמים ורדרדים בעור החלו להופיע בפניי ובידיי. כל אימת שאני מסתבן במקלחת, עורי מדמם מעט בעקבות כל שפשוף או גירוד ולו הקל ביותר. בדף ההנחיות למטופל כתוב: "חלק מהתופעות חולף מספר שבועות בגמר הטיפול, חלק נשאר לתקופה ארוכה". אני כמובן בוחר באפשרות הראשונה! גם מיחושים בקיבה הופיעו מדי פעם לאחרונה, אם כי לא במידה מדאיגה, אבל כל אלה אינם מבשרים טובות. בכל מקרה, אדווח לרופא בפגישה הקרובה והמקווה כל כך.

לעתים, אני חש כרץ במרתון המגיע לקילומטר האחרון ושומע מפי השופטים כי האריכו את המסלול בעוד עשרים קילומטר. לא, אין בכוונתי להיכנע ולהסתלק מהמירוץ. אין בכוונתי לשקוע וליפול ברשת קורי ההיפוקונדריה והיאוש. אולי בכל זאת כדאי לקצר את העינוי שבהמתנה וליצור קשר עם הרופא שלי בהמטולוגיה...?  

בגמר הבדיקה, בצאתי ממכון האיזוטופים, האחות בעלת הקוקו השחור אמרה לי שהתוצאות יגיעו ולרופא תוך יום-יומיים. חמישה ימים כבר עברו-חלפו. אילו היו התוצאות חיוביות, הוא לבטח היה מודיע לי על מנת להרגיע אותי.

יש לי תירוץ טוב להפריע לו, כי הוא ביקש ממני להודיע לו לכשאסיים את הבדיקה במכון האיזוטופים. יומיים חולפים ואין תשובה למייל שלי. אני משתדל להסתיר את דאגתי כי רבה...

גשם יורד על העיר הרדומה עדיין. ישנתי מעט ומחשבות גדושות תסריטים שחורים מתרוצצות בראשי הכבד. בעוד שעתיים, נתוודע לגזר הדין..

פרק שישי: הבשורה

שוב עוברים את המחסום של בית החולים. הפעם עבורי זהו מחסום הפחד. מה יהיה בפיו של הרופא? דפיקות הלב גברו לאחרונה, שיעול יבש ונזלת בלתי פוסקת התווספו לתופעות המוכרות, לאו דווקא בגלל מזג האוויר החורפי. גם זאת אגיד לו. אך מה אם יוסיף טיפולים ויעלה את המינון?... להגיד לו גם על הסטומטיטיס שבחלל הפה המפריע מאוד בשעת האכילה?... להגיד לו על ההתכווצוית הליליות בשרירים שגברו גם?!...

שוב אחות הדמים והעוקץ באצבע. שוב הפרוזדורים ובסופם שתי המעליות החולות באופן כרוני, שאין להן מזור למרות אין סוף טיפולים. במחלקה, שוב הדממה של האקווריום הפנורמי ובו הדגים המתרוצצים אנה ואנה ללא לאות. שוב המטופלים המגיעים אט-אט בפנים כבויות המשדרות חרדה קיומית. פניהם משקפות אוזלת יד. האם כך גם אני נראה הבוקר?... אני מפנה לעבר חברתי לחיים, הישובה לידי, חיוך מעושה על מנת להשיג ממנה את התשובה. היא מחזירה לי צחקוק ידידותי ומלבב וממשיכה לפתור את התשבץ שבידה.

השעה שמונה ורבע. המתח מגיע לשיאו בשעה שהרופא פותח את דלתית הברזל שבכניסה למחלקה. גם הוא מחייך, אך מי כמוני יודע שחיוך יכול להביע אלף מצבים, החל מסימפתיה, עבור בהשתתפות בצער וכלה ברחמים. חוץ מזה, הרופא "שלנו" חייכן מטבעו. עם זאת, לרגע קט אני מעז לדמיין שהסיבה לחיוכו נובעת מהאפשרות השלישית שהוא עומד לבשר לי, האפשרות לה אני מצפה בקוצר רוח ובלב הולם. אני אוזר אומץ על מנת לשלוט במצב וגם בעצמי, כי ברגע זה אין ספור נתונים בלתי צפויים מאיימים לשבר לרסיסים את תקוותי הרופפת. אפילו הנמלים שבקצות אצבעותיי משתתפות בצערי ועוזבות לרגע את קנם. רק הלב עובד בחוזקה ומבקש לצאת מהחזה...

- בוקר טוב מיכאל. בוא, היכנסו.

למרות הנימה החברית והחמימה שבקולו של הרופא, אני שומע: "הכניסו את הנאשם". אנחנו נכנסים. אני יכול לחוש גם את המתח של זוגתי האוחזת בידי. האווירה רוויה בחרדה מהולה באפס קצהו של התקווה, שעדיין פועמת בתוכי. עכשיו אני במגע בלתי אמצעי עם הסמכות, ועם האמת. כל שנייה שעה. כולי אוזן לקראת גזר הדין הגורלי. הגנום שלי התפרע ועבר על החוק, וכעת אני עומד להקשיב לגזר הדין של הסמכות השופטת. לא יודע אם התרגשותי מצליחה להחביא את עצמה. לא יודע אם אני הצלחתי לאלף אותה ולשלוט עליה, אך אני משתדל להעמיד פני אדם רגוע, קשוב, אדיש כביכול.

הרופא מתיישב ורוכן שעה ארוכה על מסך המחשב שעל שולחנו. הוא משווה, רושם, מתרשם, שוב מביט בתוצאות, שוב הוא משווה ורושם ומתרשם. כל שנייה שעה. לפתע, ראשו מתרומם והחיוך המאיר את פניו ידידותי, חם ואותנטי. משום מה, הדריכות והמתח נמוגים בן רגע, ואני חש ברגיעה מפתיעה ומוזרה האופפת את כל ישותי.

- מה שלומך מיכאל ?

הוא לא נותן לי הזדמנות להשיב ומספק לי את התשובה:

- תראה, הבדיקה של ה-CT ממש מעודדת. נראה שהטיפול הצליח כי אין עדות לקליטה בבלוטות. ככלל, נראה שאתה בהפוגה מלאה. בקיצור, אפשר להגיד שאתה נקי מיכאל...

תאווה לאוזניים. החיוך של הרופא מדבק. זוכיתי! החולה שבי משתחרר לפתע מכבלי השעבוד, וחגיגת העצמאות מתפרצת באחת. ידה של זוגתי המאושרת מחייכת אף היא בידי. החרדה הפכה לאופוריה. לא עוד נדודי שינה, לא עוד עייפות, לא עוד חולשה ולחץ בלב, לא עוד מעצר בית, לא עוד מפגשים בימי ב' במחלקה להמטולוגיה, חוץ מביקורי נימוסין לצוות. לא עוד ולא עוד. כל תופעות הלוואי יימוגו בקרוב ומחר אוכל לשחות בבריכת האוניברסיטה. לא עוד חשש לאפלזיה, אלא נסעיות לפלג'ה באשקלון. לא עוד נוירופטיה אלא נטורופתיה. לא עוד תופעות לוואי אלא הופעות הוואי, תיאטרון, טיסות, מסעדות, איזה יופי, יאללה...

- אוכל אחרי הטיפול האחרון בעוד שלושה שבועות ללכת לבריכה דוקטור, לצאת רגיל?...

הרופא מצנן באחת את התלהבותי: לא בדיוק מיכאל. קצת סבלנות, הלימפומה היא מחלה כרונית העלולה להתפרץ שוב. הפוגה איננה ריפוי. יש פרוטוקול רפואי, ממש כמו בנטילת אנטי-ביוטיקה, לא מפסיקים טיפול באמצע. לכן, אתה תהיה בטיפול משמר עם החומר ביולוגי, שאין לו תופעות לוואי וזאת במשך שנתיים מדי חודשיים. כל שישה חודשים נבצע בדיקת CT ומעקב כדי לוודא הריגה...

חצי תאוותי בידי, משמע שבעוד שלושה שבועות אהיה משוחרר על תנאי. במקום הצמיד הלבן עליו ברקוד ופרטיי האישיים, נדונותי לנדוד כשצמיד אלקטרוני מחובר לכף ידי. לימפומה ארורה ....

אבל תוכל לנהל חיים רגילים כבימים ימימה ולעשות כל אשר אתה אוהב. בשעה טובה, מיכאל, ולהתראות בעוד שלושה שבועות...

לחיצת יד ממושכת בליווי ברכות, ואני שוב מוצא את עצמי בחדר האשפוז לפני הטיפול האחרון. אחותי הקבועה מאושרת מהתוצאות ובאופן ספונטני אנחנו מתחבקים. כהרגלה, היא יודעת לחדור בעדינות לווריד שלי. גם אני מאושר: עוד טיפול אחד ואחרון בחומר הרעיל והמיטיב, וזהו...!

פרק שביעי: סרטן-סרטן...!

הגזמתי. מה פתאום חצי: כל תאוותי בידי ! למרות העובדה שאני כולי ארון תרופות ומחסן לתופעות לוואי, אני צוהל. זוגתי צוהלת, הבת והנכדים, אחי ובנותיו צוהלים, החברות והחברים, העמיתים מהעבודה ומבית הספר. מימי צוהלת ואתה הציפורים, הפרחים והעצים שבגינה, וגם השמים הכחולים. הבשורה מתפשטת כאש בשדה קוצים. העולם כולו צוהל, וגם אני.

עוד ימים אחדים והמחסום של בית החולים ייפתח חגיגית לקראת הטיפול המרעיל האחרון. בינתיים החזית אינה שקטה ואינה יודעת הפוגה, חרף ההפוגה. נהפוך הוא, הקרב נמשך והאויב העקשן והערמומי מכה ונלחם עד תום. ההתכווצויות הליליות בשרירי הרגליים חזרו והן תוקפות ביתר שאת. כך גם העייפות והחולשה ונדודי השינה. אצבעות ידיי הפכו לאצבעות הדק מתוחות היורות, מדי פעם, כאילו נהייתי אקדוחן במזרח התיכון הפרוע. אך נוכל לכל אלה. אדע למצוא מקלט מפני ההתנכלויות שלפני הפסקת האש הקרבה ובאה. אלא שמדי פעם מנקרת במוחי מחשבה עיקשת. נאמר לי ש-"צריך לוודא הריגה...". אבל הממצאים של ה-CT האחרון קבעו במפורש: "נראה שהטיפול הצליח, כי אין עדות לקליטה בבלוטות. ככלל, נראה שאתה בהפוגה מלאה". אם כך, מדוע לוודא הריגה לאויב שכבר מת? הרי מעתה החומר ישמיד אך ורק תאים בריאים. איפה ההיגיון? האחיות במחלקה נזהרות מאוד בעת טיפול בחומר הכימי, והן עוטות כפפות כחולות מיוחדות, פן יגע בעורן. "חומר ציטוטוקסי פוגע במח העצם, ברירית הקיבה וברקמות העור", מזהיר פרופסור גוגל. נו טוב, בשנה השלישית ללימודי הרפואה אלמד על טיבם והגיונם של פרוטוקולים רפואיים...!

החופש שלי הוא לחלום, ואני אכן חולם, על בריאות ועל החלמה מלאה בין היתר: גוף בריא בנפש בריאה! אך, להגשמת חלומי זה, עליי לקפוץ מעל משוכה נוספת, ולא מן הנמוכות ביותר, העומדת עדיין על מסלול. אחרי הטיפול האחרון במחלקה להמטולוגיה, אצטרך לטפל בעוד אויב: זה שהעלה לי את רמת ה-PSA לגבהים מעל המותר וגרם להישנות מחלת הסרטן בערמונית. גם בקרב הזה תהיה ידי על העליונה. אלחם בפולש בנשק יום הדין, עד חורמה. אלחם בו בעזרת האהבה לחיים ולכל הנסים הקטנים והגדולים שבהם, בעזרת התקווה המלבלבת ומבליחה בלבי כאש תמיד. אלחם בו בעזרת אוהביי ואהוביי. פרה-פרה, סליחה: סרטן-סרטן אהרוג את כולם. מה יש לכולם נגד פרות וטורקים מסכנים?! בני אדם יודעים שסופם למות, אך הם מנהלים את ימיהם כאילו יחיו לנצח. גם אני, גם הרופאים והאחיות נוהגים כך ומשקיעים מחשבה, מסירות, מרץ ואמצעים שהם לעתים מעל ומעבר להיגיון של עלות-תועלת כדי להשיג את המטרה הזאת. יצר חייתי שאין עליו שליטה? אילוץ מוסרי לדבוק בערכים נעלים, או סתם רצון שוא להילחם נגד האבסורד הקיומי...?

למרות החולשה והעייפות, הערב אזרתי עוז ואני יוצא להליכה בת עשרים דקות לאורך הוואדי הרוחש חיים. לא להתנוון, לא להתפתות לעצלות, לא ליפול במלכודת המסוכנת של הבטלה והקלות. שכרי בצדי. בשעת ערבעים זו, השמים הפכו לשמיכת פסיפס ססגונית, מתארכת ומתרחבת, המכסה את הארץ בעשרות גוונים של אש הדועכת ונכבית אט-אט מעל האופק. גופי כמו מתרחק מהמציאות הכבדה ומתופעותיה. אני מתנשף, מביט אל-אל ומוסיף ללכת, עוד קצת. המחזה יפה מדי מכדי שאפספס אותו.

עוד מספר ימים, ביום שני, נדליק נר ראשון של חנוכה. משמעויות רבות יש לחג הזה, במיוחד עבורי ועבור אחדים מעמיתיי המטופלים. בראש ובראשונה חנוכת חיים חדשים ויציאה לפרק חדש, עם קץ לטיפולים בכימיותרפיה, עם קץ לגזרות. ניצחון האדם החלש על המחלה החזקה. חג של אור הבריאות המגרש את חושך המחלה. חג של הנר הקטן שגדל והפך ללפיד המאיר את התקווה. פך השמן היה השקית של הפרפוזיה: זהו חג של הנסים והנפלאות שחוללו הרופאים והאחיות של המחלקה להמטולוגיה. אגב, יקיריי, ביום שני הבא, הוא היום הראשון של חנוכה, בו יתבצע - במקרה או שלא במקרה - גם טיפולי האחרון בסדרה בכימיותרפיה.

נ. ג. ה. פ !

פרק שמיני ואחרון ליומני זה: בחזרה לעצמי

החורף הגיע במלוא עוזו ואתו הימים והלילות המשופעים בגשם, בקור וברוחות. השפעת החלה לעשות שמות באוכלוסויה. ללא הרף, משדרי הרדיו והטלויזיה ממליצים לאנשים להתחסן. לי אסור כמובן, חידק הוא חידק :"... ובפרט הוסבר לחולה הסיכון החמור לזיהום ...". ראה הוזהרת! וגם חתמתי לרופא על הטופס ההזהרה בתחילת הטיפול. לא חבל דווקא עכשיו, ממש בסוף, לגשת לחדר מיון?! לכן, חלב חם, מרק ותה הם מנת חלקי וכוסי: אני שותה את הכנרת, ממלא את הכנרת, מרוקן וממלא... זהו חלק מהטיפול וגם מסלק את הרעלנים. בינתיים הכול בשליטה ורק נזלת בנאלית, אם כי עיקשת, כנראה חלק ממערכת ההגנה שלי בפני וירוסים וחיידקים, גודשת את נחיריי. אבל הזמן הוא בן בריתי והוא עובד בשילי: אין כול צורך במאמץ מצידי, הוא יחלוף לבדו ובקרוב יפנה את מקומו לאביב, ללבלוב ולשירת הצפורים.

הטיפול האחרון הגיע לקיצו. קשה היא הפרידה לתקופה ממושכת מאנשי צוות המחלקה, שוחרי שלומי, ושמחתי מהולה בקמצוץ של עצבות עצורה. מוזר וגם פרדוקסאלי: אני פשוט אתגעגע אליהם. אבל אני אשוב. בעוד שלושה שבועות, אבל רק לחומר ביולוגי, שאין עמו תופעות לוואי. בעצם אין זו פרידה ממש. חוץ מזה, פסק הזמן הזה הוא סימן לאיחוד מחודש עם עצמי, בבחינת חנוכת חיי המוחדשים. לחיצת יד וחיבוקים עם צוות האחיות חותמים פרק מכונן נוסף בחיי.

היום, מדליקים נר שמיני ואחרון של חנוכה. אסיים את יומני בשיר מזמור, כי להם, לאנשי המחלקה, נאה לי לשבח. שמונה קנים לחנוכייה שלי, מעוז צור ישועתי, אשר כול אחד מהם הוא לפיד של מסירות שהפיץ בלבי ובגופי אור, תקווה ובריאות. השרת בחנוכייה היא ד"ר נטלי, רופאת המשפחה שלי, שהדליקה את הלהבה בשמונה הנרות שגירשו את החושך: ד"ר אורי, האחיות מאיה, לודה, אילנה וסמדי,שקד ושלהבת, ואחרון אחרון חביב: הכוהן הגדול שהביא את השמן בשקיות הירוקות שהספיקו לשמונה טיפולים!

ונר נוסף ומיוחד, גדוש אהבה והוקרה, אדליק לכבוד המחלקה להמטלוגיה, לחיי המטופלים שבה, ולתפארת הרפואה בישראל!

פיוט פרי עטו של מטופל ב-CHOP+R 

מעולם לא העליתי בדעתי שתהיה לי פעם חברה בשם לימפומה,

הרי עוד בהיותי נער גמרתי אומר שתמיד עדיפה לי נימפומה!

אך, בערוב ימיי, הגורל רצה אחרת והוא זיכה אותי בפגע רע

האמינו לי, יקיריי וידידיי, שלא מרצוני כלל נפלה זו הבחירה!

במשך זמן רב, החיים היו עבורי כמעט תמיד מקור עתיר סיפוקים

אך הנה, היום אני נאלץ לעבור טיפול מַלאֶה, שגם גורם לנזקים:

תרפיה תובענית, כפייתית, מגבילה, דרשנית, אך בעיקר מתישה

ההופכת אותי לאדם חלש בעל פנים הדומות לאלה של קשישה!

אזי, בהיותי מנוע מבילויים במהלך תקופת הטיפולים בהמטולוגיה,

(כי אסורים עליי הים והבריכה, וכמובן טיולים לצרפת או לבלגיה,

גם לא שהות במקומות הומי אדם, בוודאי לא ההתנדבות כה אהובה)

עד אותו יום מבורך וחגיגי, בו אתגבר סוף-סוף על אותה מחלה כאובה!

עד לא מזמן, הסם היחיד שגרם לי להנאות היה האנדורפין של ונוס,

שמא מכאן ואליך אאלץ להסתפק רק בתרופות מסוכנות כבונוס?

האם אצטרך להתרגל לשגרה ממושכת של הקאות ושל בחילות? 

החלטתי נחושה, יקיריי: גם את הנגע הזה אעקור, כיתר המחלות.

אם כי עליי לקוות, כך אומרים, בסוף הטיפול לרמיסיה, לפסק-זמן,

דעו לכם, אהוביי, שאין בכוונתי לתת לנגף להגיד לי:"הגיע הזמן"!

הרי במשך כל חיי ידעתי לנצח את הרעות רק באמצעות הצחוק:

לא בא בחשבון שאשכב כעת עם אבותיי, כי הסוף ממש עוד רחוק!

שנה טובה עם הרבה בריאות,

מיכאל אדם ?

<< בחזרה לדף הראשי