זה התחיל לפני שנה בערך. תמיד הייתה לי רגישות לחומוס, ההתרגשות שלפני ו"החגיגות שאחרי" , שעועית שנאה אותי, חמין שתל אותי ליומיים. אבל בשנה האחרונה, כל דבר ניפח אותי. הרגשתי כמו הבלונים בסרט " UP". ומתח בבטן.
זאת תחושה מוזרה שקשה להסביר. הבטן במתח כמו ביבי לפני כינוס מרכז הליכוד. הייתי מסתובב בבית כמו פסיכוטי על הלידול, הלוך חזור, עשרה מטר לכל צד, מהחלון בסלון ועד לדלת, רק כדי שהאי שקט הזה יירגע. בחצי שנה האחרונה התחלתי לשמוע את זרימת צינורות המים של השכנים בבטן שלי, הייתי "כמעיין המתגבר", אח"כ היו עצירויות.
שתיתי מיץ שזיפים, בלעתי תרחיף מגנזיום בטעם תפוז (איכסה), קיטרתי וקיללתי ונאדה, העסק תקוע. בסוף העסק נפתח וכשהוא נפתח , בשלב מסוים לא הייתי יכול להכחיש את האדמומיות באסלה והלכתי לרופאת המשפחה.
מה לי ולרופאת המשפחה? 30 שנים לא הייתה לי אפילו שפעת, פריצות דיסק וכאבי גב חופשי, בכל זאת, פעם הייתי תותחן במלחמה. אבל מתכתבים במייל כשכואב.
שומר נפשו ירחק מרופאים. פעם הנוירולוגית רשמה לי ריטלין שזה סבבה, אבל אני שוכח לקחת. הרופאה שולחת אותי לסט הרגיל של הבדיקות. דם סמוי, טפילים, חיידקים. היא מודיעה לי שמצאו דם סמוי אבל שגם תקף אותי איזה חיידק "קמפילובאקטר" הוא מסביר את התופעה. היא רשמה לי אנטיביוטיקה. וואלה, נרגעתי. אפילו התלוצצתי עם רופאתי. ליתר ביטחון, היא קבעה לי קולונוסקופיה. "לעוד חודשיים".
אלא שהאנטיביוטיקה התגלתה ככוסות רוח למת. הקמפילו אולי התפגר מהטיפול, הסימפטומים לא.
בסוף, חיכיתי שבועיים. בעצם, חיכיתי שנתיים יותר מדי.
לחצו כאן ליתר פרקי הבלוג שלי
הועלה לאתר יולי 2015