אם היו שואלים אותי לפני 7 שנים אם אני יכולה לרוץ 10 ק"מ,אני חושבת שהייתי צוחקת ומגחכת בחוסר אמונה.
חליתי בסרטן השד באפריל 2008,עברתי ניתוחים, טיפולים כימותרפיים, הקרנות ועוד. במהלך התקופה תיפקדתי די טוב אך עדיין היו רגעים רבים של חולשה, עייפות ותשישות.
בתקופת הטיפולים הכימותרפיים תיפקדתי על "אוטומט", מאוד רציתי לסיים את הטיפולים ולהמשיך הלאה. הרגשתי צורך בשינוי אורח החיים שלי ,ידעתי שאם הייתי בחיים בנקודה A, אינני יכולה לחזור לאותה נקודה וכל הזמן חיפשתי מהי נקודת ההמשך שלי , מהי נקודה ה B שלי...
היום אני 6 שנים לאחר רגע גילוי המחלה ובראיה לאחור אני יודעת שחלו הרבה שינויים. אם כי השינויים איטיים, ומתרחשים לאורך זמן.
אחד השינויים שהכנסתי בחיי הוא ריצה - התחלתי לרוץ לפני שנתיים. בתחילה זה היה המשך להליכה בהליכון, אמרתי לעצמי שכדאי שאנסה בחלק מ- 30 הדקות על ההליכון גם לרוץ ולא רק ללכת. שמעתי משכן שהוא נרשם למרתון ת"א ומייד החלטתי גם להירשם, כמובן למינימום האפשרי - 4.2 קילומטר. החלטה זו חייבה אותי להתחיל לרוץ מחוץ לבית, ופתאום כל כך נהניתי מהמוסיקה, מתחושת החופש וההתקדמות. התכוננתי לריצה הזו כמה ימים קודם ומאוד התרגשתי מהמעמד.
המרוץ התקיים במרץ 2013. הריצה עברה טוב, היה יום חם במיוחד והיו רגעים שהיה לי מאוד קשה,אך לא ויתרתי לעצמי. כאשר ראיתי את שער הסיום התרגשתי מאוד. הייתה תחושה של "עשיתי זאת". דיברתי עם אחותי ואמרתי לה שאני נרגשת ושמחה שאני רצה היום, בדיוק 5 שנים מרגע גילוי המחלה וזה ממש רגע ניצחון. אפילו קיבלתי מדליה...
אחר כך החלטתי שכדי לשמור על ההישג הזה ולהתקדם, אני חייבת להירשם לקבוצת ריצה. חיפשתי קבוצה בסביבה והצטרפתי אליה. האימונים התקיימו בעיקר ב 6:00 בבוקר. מאז שאני חלק מהקבוצה, אני משתדלת שלא לפספס אף אימון, גם בחורף וגם בחושך. חלק מהמחויבות שלי לעצמי .
המרוץ המשמעותי הבא היה מרוץ נייקי, שהתקיים באוקטובר 2013, מרוץ 10 קילומטר הראשון שלי!
חולצת המרוץ הייתה לא במקרה...ורודה , בדיוק בחודש המודעות לסרטן השד. כאשר לבשתי אותה, ענדתי גם את הסיכה הורודה של חודש המודעות. בשל הדמיון בצבעים והמרוץ בחשיכה אף אחד לא שם לב לכך, אך זה בכלל לא היה חשוב. התרגשתי מאוד מהמעמד וקוננה בי תחושת אושר עצומה כשהגעתי לקו הסיום. הרגליים שורפות וכואבות אך הגעתי, במילים אחרות ניצחתי!
הרגע המכונן בכל התהליך הזה הוא תחושת הניצחון, הגוף שלי שלפני 6 שנים בגד בי, עכשיו מנצח , אני בכושר גופני הרבה יותר טוב מלפני החולי בסרטן, והשמיים הם הגבול.
אני בן אדם תחרותי מטבעו, וזה ניכר בי היטב. בתקופות הלימודים והעבודה, מאוד רציתי להתבלט, להוכיח את עצמי כל הזמן. בתהליך הריצה הבנתי פתאום מה ההבדל בין תחרותי להישגי. תחושת ההישגיות כל כך שונה, אני מגיעה לתוצאות טובות יותר כל פעם ביחס לעצמי, האמת שלא כל כך משנה לי התוצאה, העיקר שעשיתי זאת. השגתי את המטרה שקבעתי לעצמי.
הסרטן היווה טריגר בחיי לשינוי . היום, הריצה והספורט הם חלק חשוב ממני, אך המשפחה שלי כמובן עדיין ניצבת הראשון.
לפני כשנה התחלתי להתנדב וזה ממלא אותי. אני שמחה להתנדב ב"יד להחלמה" ולסייע לנשים שמתמודדות עם הסרטן. שמחה לשמוע מהן כמה עזרתי, עוד יותר לשמוע מחלקן שגם הן רוצות להתנדב, לאחר "שוך הסערה".
לאחרונה התחלתי גם לשחות ולקחת שיעורים לשיפור סגנון השחייה...החלום הבא שלי הוא טריאתלון נשים, לא רוצה לנקוב בתאריך, אך זה יקרה בשנים הקרובות מאוד...
באהבה גדולה,
ענת מלמד
יוני 2014
<< בחזרה לדף הראשי