אודה, ועד כה לא קראתי אף ספר מאת המחברת בתיה גור. אך כשנפל מבטי עליו בין ערימת הספרים בעגלה, שעמדה לרשות המטופלים בחדר הכימותרפיה ב"אסותא", ונאמר לי, שהאגודה למלחמה בסרטן תרמה אותם לטובת המטופלים, וניתן אף לקחתם הביתה, חשבתי בלבי, למה לא. אני עכשיו זקוקה למשהו קריא, וקליל, ואני בהחלט מתאימה וזכאית לעשות זאת. (בעברי ,היותר רחוק, היו לי תקופות של קריאת ספרי מתח ובלשים, מה גם ששמעתי עליה וכו'. הכותרת משכה אותי "מוות בחוג לספרות" והחזירה אותי לעברי הרחוק כסטודנטית צעירה בחוג לספרות עברית בירושלים. בקיצור, לקחתיו כגנבת לתיקי (על אף שעניתי על התנאים שבהשאלתו...).
בתחילה, כשהתוודעתי לבלש מיכאל אוחיון, היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד, חשבתי, שוב איזה סטריאוטיפ בנאלי של בלש משטרתי, וסיפור שבלוני נדוש ושטחי. אך ככל שהמשכתי בקריאה, גיליתי תיאורים, כלל לא שטחיים, ושפה עשירה ותיאורי נפש ואפיון (כלל לא שטחיים) המעידים על עומק וידע, חשיבה ויכולת ספרותית מרשימה (כפי שלימדני מרצי המהולל ד"ר יוסף אבן ז"ל). ככל שהתמדתי בקריאה ונשאבתי פנימה, הבנתי שמדובר בכותבת רצינית ובקיאה, החושפת לא רק ידע והבנה בתחומים אלה, אלא גם מאירה ומעירה את נפש הקורא/ת לנבכי הנפש והמוסר, הידע והכרת כל התחומים המתוארים בפרשת הרצח בחוג לספרות. היא עוררה בי געגועים לימי נעוריי, בהיותי בת עשרים ומשהו, באוניברסיטת גבעת רם על מבניה, מדשאותיה ומרציה, המתוארים אף הם בגעגועים.
כשהייתי מאזינה בהשתאות ובחוסר הבנה וידע עולם , להרצאות, כמו למשל של פרופ' (ד"ר אז) דן מירון, המנתח את שירת יעקב שטיינברג, למשל, ומדבר על שירה וספרות כמחויבות לערכי הרוח ולמוסר, ושבלעדיהם אין בעצם ספרות טובה, ועל הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין אסתטיקה לאתיקה וכו', באמצעים ספרותיים, ואנו כטירונים בשדה חקר הספרות והבנתה, בלענו דבריו בשקיקה ובהערכה (גם אם לא בהבנה המלאה, הרי שהגיל, ניסיון החיים, ותובנות הידע הנצבר היו עדיין צעירים....). בתיה גור ז"ל, בכתיבתה המעולה ודמיונה המלומד, אוהב המוסיקה, הספרות והפילוסופיה, ובאמצעות מיכאל אוחיון, כוכב הספר (כאבי, מיכאל ז"ל) מעבירה לקורא בנוסף לאהבה ולחום ולמנוחה, גם את הגעגועים לימי הנעורים, ולתקופת האוניברסיטה.
גם אני נחשפתי, בבגרותי המאוחרת, לא רק ל"מנעמי" הכימותרפיה, אלא, בתרופת-הנגד לרעלים המוזרמים בדמי, וקיבלתי מנת סם מרפא בכתיבתה של בתיה גור, המביאה גם היא, בדרכה, רפוי ומזור, הרבה יותר מושכים ומענגים. תודה לבתיה גור ז"ל, ולאנשי האגודה למלחמה בסרטן, שנלחמים עבורנו. חבל מאד, שבמלחמתה האישית שלה, לא הצליחה לגבור .ואז אנו היינו מחוזקים יותר. יהי זכרה ברוך.
א'
פס התפר האדמדם מעל החזה
וגם זה מתחתיו
מעידים על החלמה
די מהירה וקלה.
גם שאריות הרעלים
הזורמים בוורידים
לא מרבים לתת
אותות בגוף המותקף.
רק בלב
אי-אלו פרפורים ודקירות
תמיהות וספקות:
ההיה? או חלמתי חלום?
רע. עם סוף טוב.
האשכולות הסגלגלים שוב הנצו בצמרות האזדרכת.
גם העלווה הרעננה הוריקה לפניהם כמרפדת מצעם,
ניחוח עדין של פריחה והתחדשות מופץ סביב.
רק אשכולות מצומקים של פרי דאשתקד,
תלויים בינותם, כמשתאים:
איך זה, שהם עדיין כאן ועכשיו,
עם כל ההתחדשות והלבלוב,
נאחזים בשארית גבעוליהם הדקים,
מחכים לגזר דינם
להיטמן בקרקע המוריקה מתחת,
ולפנות מקומם לפירות צעירים,
שיעלו מתוך הפריחה הסגולה,
ממש כמותם באביב שעבר, ואיננו עוד...
<< בחזרה לדף הראשי