11 שנים מאז נמחקה המחלה מגופך, והושתלו בך חיים חדשים, מלאים בעוצמה, כח ומוקפים בהמון אהבה.
תמיד קינאתי באנשים שיכולים להתבטא ולעלות בכתב את מה שהם מרגישים ועוברים.
דברים בעלי משמעות, כמו אלו שאני רוצה לבטא כאן היום.
מה שאני רוצה להעלות על הכתב לאו דוקא קל לקריאה, אני לא הולכת ליפות את מה שלא נראה לי יפה!
אבל אני מתכוונת להיות גאה בחלק זה בסיפור חיינו ואין לי שום בעיה לפרסם, כי אני גאה במה שמשפחתי עברה ובהתמודדות שלנו בזמן המחלה..אבל אכתוב בכנות. וזה כנראה הולך להיות ארוך.
הרבה פעמים אומרים לי אנשים ששמעו את הסיפור שלנו, כמה אנחנו גיבורים וחזקים, אבל למען האמת אנחנו משפחה נוספת במשפחת חולי הסרטן שלא היתה להן ברירה,אלא לנסות לעשות כמיטב יכולתם כדי שהילד/ה שלהם יחלים,או לפחות יחיה את שארית חייו הכי טוב שאפשר, מוקף בצחוק, חיבוק והמון אהבה.
גיבורים בעל כורחם, יותר מתאים לי כאן.
מחלת הסרטן - לוקמיה בצורה החריפה ביותר שלה, לימדה אותנו ללא ספק להתמודד עם רגעים כואבים וקשים,לימדה אותנו שאנחנו הרבה יותר חזקים ומסוגלים ממה שחשבנו, לימדה אותנו מזה באמת "להשיג את הירח".
אבל אני מודה,לא לזה פיללתי!!!!
לא פיללתי לסרט בו 2 רופאים יוצאים כצוות בחדר המיון ומבקשים בשקט שנתלווה אליהם לחדר צידי, כדי לספק לנו פרטיות שמא נתעלף או נשתגע מהבשורות הרעות ששיש בפיהם לומר לנו...
לא פיללתי שאראה אותך כואבת ממחטים מכערות כל פיסת עור לגופך ותרופות שמכלות לך ולי את הלב מבפנים. לא פיללתי לראות את תלתלייך היפים כ"כ נושרים על רצפת הבית וכ"כ הרבה מהם...עד שחשבתי שלעולם לא אצליח לטאטא את הדמעות שנשרו מעיני ללא הפסקה, אף הן בכל רחבי הבית...
לא פיללתי לראות אותך מקיאה את יסורייך צורחת את כאבך מרוב סטירואידים שניפחו לנו גם את הפחד והרעב לראות אותך שמחה, וללא כל כאב.
לא פיללתי ש-5 דקות ביום בהם את שוב רוקדת ושרה או אפילו מציירת יגרמו לי להיות מספיק שמחה כי במשהו הצלחתי, ומשהו עשיתי נכון היום ואלוקים יודע שהיו רגעים שלא חייכת שבועיים רצוף!!
לא פיללתי לספירת מלאי תוך כדי הבנה ש-30 ילדים וזה רק ממה שהצלחתי לספור, וידעתי עליו-ילכו לעולמם תוך שנתיים שהות במחלקה.
לא האמנתי כמה עוד אתגעגע, וכמה רוח הלחימה שלהם עוד יפמפם בליבי עד סוף חיי.
לעולם לא אאחל לשום הורה את המועקה בלב כשצריך לאסוף חפצים לבידוד בחדר ההשתלות, מחטאת את המשחקים, הבגדים, הבובות וגם רגשות שליליים כי את מבינה שאולי החפצים האלה לא יחזרו לעולם הביתה למרות שאת מלאה תקוה שכן.
למזלי זכיתי גם לראות מחלקה שלמה מתרגשת ומוחאת כפיים ביום שבו יצאנו מחדר ההשתלות, עם ספירות טובות יותר, וחיים שמחכים עבורינו שנתחיל אותם מחדש.לזאת פיללתי ועוד איך!
ואני מאמינה. אני מאמינה שאם היה עלינו לעבור את כל זה יש סיבה.
ואולי בגלל זה אני כותבת פה עכשיו .
ואין לי ספק שעוד נמשיך לעשות עם מה שעברנו עוד הרבה.
אבל אני גם כותבת פה היום כי זה יום כיפור קטן עבורי.
יום של חשבון נפש אישי.
האם הספקתי לתת לך ביתי האהובה חיים שמחים ב-11 השנים האחרונות?
האם לימדתי אותך להתמודד מספיק טוב עם עולם שלא תמיד מחייך אלינו?
האם חייכתי אלייך מספיק גם כשהלב אמר עצב גדול?
האם לימדתי אותך להודות למרות הכל?
כי כאן ועכשיו זה הדבר הכי חשוב לי . אני כותבת מתוך הכרת הטוב והודיה על 11 שנים מדהימות איתך. בהן זכיתי לחבק ולנשום אותך שוב ושוב. כל יום מחדש.
אני זוכה לגדל אותך עוד קצת כל רגע.
אבל מאיפה באמת מתחילים לכתוב קודם כל תודה לקב"ה ששלח וכיוון אלינו אמא מדהימה שתרמה את הדם הטבורי של הנולד לה, האם היא יודעת שע"י זה נתנה לך ולנו חיים?
אי שם יש אמא שלא יודעת שבזכותה אני נושמת טוב יותר היום.שאת הספקת לחזור לגן,לעלות לכיתה א ולסיים חטיבה.שאת כל יום זוכה לחייך, לעשות, לחלום. להריח ריח של ילדות, לחוות התבגרות, לחבק, לאהוב ולהיות נאהבת.
האם יש מספיק מילים כדי להסביר ולהודות?????? אין לי!!!!!
אבל אמא יקרה:תודה.
מיכלי שלי: כמה סמלי שביום שישי היתה אזכרה לסבתא ברנדה ז"ל, שאהבה אותך אולי יותר מכל ילד או נכד אחר במשפחה, כי היית פרי עמלה. את היית עבורה ברכה.
ליוויתי אותך לכיתה א' עם קרע בחולצה שקרע את נשמתי כי ישבנו שבעה. וזו היתה כזו שמחה מהולה בעצב.
נאמר לי שנשמות נמצאות בבית בשבעה, היה מתבקש להביא אותך לסבא שיראה אותך,כמה הוא שמח לראות אותך עם תיק חדש של נסיכות דיסני, וחולצת בי"ס חדשה.
והנה עכשיו אנו עומדים בפיתחה של שנה חדשה, את עולה כבר לתיכון, ודביר אחיך הצעיר עולה לכיתה א' ואני אזכה ללוותו לכיתה א', ושוב להיפרד מתקופה אחת ולהתחיל תקופה חדשה.
אז אני מודה לקב"ה שנתן לנו כח להמשיך לחיות בתקופות שהיו גם לא הכי קלות ואני מודה על האומץ להגיע להחלטות אמיצות.
למשפחה שדמעה איתנו ושמחה איתנו עד השמיים אחרי לילות ארוכים וללא שינה.
על הידע שניתן לצוות הרפואי בשניידר,בראשם,פרופ' שטיין ופרופ' יניב, ד"ר אברהמי ועוד הרבה אחרים, אחיות צוות של עו"ס ריפוי באומנות במוזיקה ומה לא,צוות כ"כ אנושי וחם.
לכל העמותות שליוו אותנו בעיקר לעמותת עזר מציון, ועמותת חיים, משאלת לב, גדולים מהחיים...וגם לעמותת חיינו, זכרון מנחם, טל חיים, האגודה למען המלחמה בסרטן כמובן. איזו עבודת קודש!!
לאב ובנו שהגיעו ברגל מבני ברק כל שבת כל שבת עם סיר ענק מלא צ'ולנט.
לבנות שירות לאומי שנתנו שעות של אהבה וסבלנות אין קץ בטוב וברע ממש, על היותכן חלק בלתי נפרד מחיינו וממשפחתינו.
אני מודה לחברים המדהימים שלנו מהמחלקה ששמרו על קשר חם, תומך, על אוזן קשבת, הבנה ללא גבול שיכולה לקרות רק עם מי שהיה שם.
אנחנו אוהבים אתכם עד עמקי הנשמה.
לחברים ואנשים טובים, אומנים ועוד שבאו לבקר ששלחו דואר עם ציורים ומתנות הביאו אוכל אפילו חגגו לי יומולדת ומה לא...
מודה לאלפי אנשים שהתפללו בכל רחבי העולם (היקף עליו נודע לי במשך עוד שנים רבות אחרי שהחלמת מאנשים שפגשתי ואמרו שהתפללו עלייך בארץ ובחו"ל) ועכשיו אני תורי הגיע,להמשיך להתפלל על כל החולים שיבריאו, וימשיכו להיות חזקים, כי זה לגמריי שווה את זה.
ומודה אני גם למי שיושב וקורא את מה שכתבתי, סתם כי אני צריכה להוציא...
ולך מיכלי אני מבטיחה שאני מנסה להיות האמא הכי טובה, וכל עוד נשמה באפי אמשיך לנסות ולאהוב עד השמיים ובחזרה.
זכרי תמיד את היום בו נולדת, ואת היום בו קיבלת את החיים במתנה.
ואיך פרופ' שטיין אמר היום לפני 11 שנה כשהזריק לך חיים חדשים לדם?
יום הולדת שמח:)