סיפור ההתמודדות של נגה עם סרטן השד

תמיד אהבתי אגדות. לא יודעת מתי אהבה זו נמוגה. גמעתי אותן בזו אחר זו עד שהגעתי לסוף הטוב. הם תמיד חיו באושר ועושר עד היום הזה. רציתי שהכל אצלי יפתר כמו באגדות. ייחלתי לכך. ואשר ייחלתי, בא לי.

היום אני רואה את הרגע בו נולדתי, בת בכורה להורים ,נו טוב, רציתי לכתוב אוהבים, אבל זה לא ממש היה כך. הורים. הורים שאהבו אותי ללא כל ספק, אך הרבה פחות אהבו אחד את השני. אמא, אשה יפה , וזה לא הספיק כי היא הייתה צריכה לשמוע את זה מאבא שלי. ואבא? אבא לא אמר. הוא דיבר וסיפר סיפורים, מעניינים, מצחיקים, מלאי ידע, אך אף פעם לא ממש על עצמו. אמא אמרה את חכמה ואת בוגרת, אולי אפילו יותר מדי, ואבא לא אמר על כך דבר. הוא לקח אותי למקומות. היה לו את הגג בו עבד שעות על האוספים שלו והיה שקוע בהם ובחדשות שצעקו בקולי קולות מהרדיו כשאני מפשפשת ברקע בערימות של בגדים ישנים וחפצים שונים ומשונים שצבר. הוא לקח אותי לטיולים ארוכים בהם נכנסנו לבתים בבנייה, דיבר ארוכות עם השומר בעודי מטפסת ללא חת במעלה גרם מדרגות עץ זמניות רעועות שהוביל למקום האהוב עלי, לגג. הוא אפילו לא אמר כלום על כך שהייתי תלמידה מצטיינת, אבל לאמא זה היה חשוב. והיא אמרה, יופי שקיבלת תשעים ושמונה, למה לא מאה? והכי הכי הרבה הם היו עסוקים בסוג התקשורת שלמדתי לתעב. בלריב. הבית היה מלא בצעקות, מהבוקר ועד הערב... הייתי מגיעה מבית הספר, ושומעת עוד מהרחוב... ומתביישת. כל השכנים שומעים. מגיעה הביתה, הצלילים היו מתגברים עוד ועוד , עד שלמדתי להחריש אותם בעצמי. לקחתי ספר , שקעתי בו ושוב לא שמעתי דבר. עד היום. אני לא שומעת דבר כאשר אני קוראת. אולם אז, לא ראיתי בכך משהו מיוחד. בשאר הזמן הייתי עסוקה בלנסות למצוא פתרון, איך אוכל להציל את הבית? את הנישואין של הורי? איך להרגיע את אחי ואחותי הקטנים שאמא ואבא לא יפרדו. אל תדאגו , הכל יסתדר , כמו באגדות ואם לא, אני, מייטי מאוס, אסדר את הכל. כוחי ועוצם ידי. אני אצליח. אם רק אשתדל ואתאמץ מאד זה יקרה. זה בסדר מתוקה, אל תבכי, אמא לא באמת הולכת מהבית, את יודעת , היא רק רבה שוב עם אבא והיא תחזור. אבא, אל תדאג, אני יודעת שאמא תחזור... היא לא התכוונה. באמת. באמת.

כך הוא נבט בקרבי שנים רבות. בעצם עכשיו אני יודעת שהוא היה שם עוד כשהורי יצרו אותי, חיכה לרגע המתאים לצאת ולהגיע במלוא עוצמתו. הוא היה צריך עזרה מצדי, לעזור לו להתפתח , להבשיל לקום עור ותאים, אך הוא היה שם מאז שנוצרתי. אני למדתי לדקור את אצבעי מהבית, שוב ושוב עד זוב דם. עד שהוא התגלה. הרבה פעמים תהיתי מתי בעצם התחלתי להרדם? כי בגיל שלושים ושבע התעוררתי מתרדמה עמוקה. הוא היה נסיך החלומות שנתן לי את הנשיקה.

כשזה קרה, והתחלתי לפקוח את עיני, זה כאב כל כך, שרף כמו לפקוח את העיניים בתוך הים. אף אחד לא סיפר לי אף פעם כמה קשה זה לפקוח את העיניים אחרי שנות שינה. רואים המון דברים, מראות מדהימים אך זה שורף כל כך. הדמעות. וראיתי. ראיתי כמה התאמצתי בקשר אתו. מההתחלה. רציתי להיות הפעם כמו מייטי מאוס. עם ההורים זה לא הלך, אבל הפעם זה ילך. אני אשנה אותו. אני אצליח. אבלע את כל הרעל שהוא מוציא, ואגיד תודה. אני אשפיע עליו. אני אמלא אותו בשמחה שלי עד שלא ידע עוד צער. אני ואני ואני. מייטי מאוס, כבר אמרתי, לא? אל תדאג, אני אהיה לך אם ואחות, ורעיה, ואהובה, אהיה הכל בשבילך. אני אשתנה בשבילך. כן, אני מתנצלת, לא הייתי צריכה להוציא כל כך הרבה כסף. הכסף לא צומח על העצים. אני יודעת . אתה לא צריך להגיד לי. אבא כבר אמר... אני מתנצלת שלא הספקתי לסדר את החדר , כן זה נורא חשוב לסדר , בטח  וגם על הכוס ששברתי אני ממש ממש מתנצלת. אני מתנצלת על איך שאתה מרגיש, אני אשמה כי בשיחות האינסופיות שלנו אני לא יודעת להניח. ממשיכה לחפור שוב ושוב, ורומסת כל חלקה טובה בנפשך העדינה והרגישה. כן , כמו פיל בחנות חרסינה. מצטערת. אפסיק להשתטות כמו ילדה, לצחוק ללא סיבה ממבוכה או סתם ככה, כי זה פשוט לא מקובל וגם לא נשי, בטח. אל תדאג. אתה יכול לישון בשקט. ששש. למה אתה לא נרדם? אתה מודאג, אל תדאג, הכל יעבור...אתה לא מרגיש כמה אני אוהבת אותך...

זכית בהגרלה. מי? אני? מה פתאום. אף פעם לא ממש זכיתי בהגרלה. בוודאי, זו את. היה לך 50% סיכוי, וזכית. את נשאית. כן. מה לא ידעת? לא ממש. אז מה עושים עכשיו? מממשים את הזכייה. בוודאי. הוא אמר לי לא ללכת לבדוק. בשביל מה? את צעירה. את בריאה. יש לנו שלוש בנות . ואם יש לך משהו, עדיף לא לדעת. תאמיני לי. אני מומחה. תראי, אני כבר עוצם עיניים עשרות שנים. מאז שאת איתי למדת גם את לעצום אותן, וטוב לנו? לא? זה ההסכם ביננו. אל תפרי אותו. לא כתוב שם ללכת לבדוק כל מיני דברים שלא רואים בעין. עדיף לישון. בואי לישון, אני מחכה לך. מה, הלכת? למה. אז עכשיו מה??? זהו. את עושה מה שאת רוצה.. מה, את רוצה להתחיל מעקב? כן . לא רוצה מדיניות בת יענה. זו לא אני. זו לא אני. נכון.... אני מתחילה להיזכר. כמו ממעמקים עולה בי הזיכרון. ילדה שמחה. סקרנית. חופשיה. משתוללת. אוהבת ללמוד. לשאול שאלות. לא תמיד הכי טקטית. ישירה. כן , זו אני.. לא הוא. אני של פעם לא עוצמת את העיניים. היא יודעת מה היא רוצה. אני נזכרת בחיים שלפני שנרדמתי. זה היה מזמן... מזמן...

עשרים ושתיים ביולי. אלפיים וחמש. אנחנו בדרך לירושלים , לבלות את השבת אצל אמי. עצרנו בדרך במרכז חורב, בחיפה. הבנות יסתובבו בקניון , יאכלו גלידה ואנחנו נלך להיפגש עם המנתח. הוא הזמין אותי לבוא כי בית השחי שלי התנפח אחרי הניתוח. אמר שאגיע כדי שיוכל לנקז את הנוזלים. שום דבר. אני בחופשה. ניתוחון. איזה כיף. חופשה ממקום העבודה, מזג אוויר נפלא. הייתה לי בלוטת לימפה מוגדלת. 97% סיכוי שזה כלום. רק בגלל שאת נשאית אני מעדיף להוציא ולראות. אני כבר שולטת במונחים, בלוטות לימפה, ביופסיה, מעקב, נשאות... הכל מסתובב לי בראש בעודנו ממתינים. הרופא מגיע באיחור. הוא מעיף עלינו מבט, ואומר שיתפנה עוד חצי שעה, שנחכה עוד קצת. משהו במבטו השתנה. הבטן שלי מתהפכת. ההרגשה שלי מתחילה להשתנות...

יש לך סרטן שד, עם גרורות. איזה מין נסיך אתה? מה זו הנשיקה הזו? לא כתוב שם שזה כואב... כמה שזה כואב.. אני לא מפסיקה לבכות ולבכות ולבכות...

אני מחוברת לעירוי, הנוזל האדום זורם לתוכי, התפוח המורעל. שלגיה, אני אומרת. התבלבלת. את מאגדה אחרת. ואז אני נזכרת בו. פתאום זה מכה בי. הפיה הטובה שהגיעה לשנות את רוע הגזירה של הפיות הרעות. הוא היה כבן כשלושים עם תלתלים שחורים וגוון עור כהה, עבד שנים רבות במלון. אני הייתי בת שמונה עשרה. לפני גיוס. עבדתי במלצרות. והוא תפס את ידי והביט בעיני, והתחיל לקרוא. ואני פתאום שומעת את המילים. ואני נבוכה, כמו שאז הייתי נבוכה, רוצה לשמוע ולא רוצה, מאמינה ולא מאמינה. אני מטושטשת. ענן כימו, כך קוראים לזה... את תתחתני, יהיו לך שני ילדים, אההה בעצם משהו כאן לא ברור, שלושה. בערך בגיל ארבעים תחלי במחלה קשה, ותצאי ממנה מחוזקת ... וגם... תתגרשי... מה אתה אומר, תן לי את היד שלי ועוף מפה חוצפן. מי שאתה שתגיד לי ומה אתה יודע? מה אתה יודע...

הוא נבט בקרבי שנים רבות, בעצם עכשיו שאני חושבת הוא היה שם עוד כשהורי יצרו אותי, חיכה לרגע המתאים לצאת ולהגיע במלוא עוצמתו. הוא היה צריך עזרה מצדי, לעזור לו להתפתח , להבשיל לקום עור ותאים, אך הוא היה שם מאז שנוצרתי.

הסרטן שלי. איזה מזל שהגעת לפקוח את עיני.

ליצירת קשר עם נוגה: nogalh@gmail.com