אני חינוכאית בת 46,
תושבת שוהם, נשואה ואם ל-3 בנים.
אני סגן בצה"ל, בעלת תואר B.A בסוציולוגיה;
B.E.D בחינוך (סמינר הקיבוצים);
M.A במינהל החינוך.
כבגיל 32 עברתי הסבת אקדמאים להוראה ומאז אני עוסקת בחינוך.
כיום אני מחנכת כיתות ה' - ו', רכזת שכבה ובעלת תפקידים שונים בבית הספר.
אני מתנדבת ופעילה באגודה למלחמה בסרטן ותומכת בנשים צעירות המתמודדות עם מחלת הסרטן.
שבוע לאחר יום הולדתי ה- 38 גיליתי תוך כדי בדיקה שגרתית במקלחת גוש בשד.
סרטן השד נכנס לחיי כשילדי היו רכים בשנים - בני 11, 8 והקטן בן שנתיים (באותה תקופה אף ניסיתי להיכנס להריון רביעי).
מרגע זה התהפכו חיי מקצה לקצה.
קשה לתאר במילים את ההלם, הפחד המשתק, החרדות והמחשבות שעברו בי.
החלק הקשה בשלב הזה היה מה ואיך לספר לילדים. לאחר התייעצות עם עו"ס בבית החולים החלטנו לטפטף מידע לילדים ולזרום עם שאלותיהם. וכמו בסרטים ישבנו סביב השולחן במטבח, - בעלי, אימי, אני והילדים, ובדמעות סיפרתי לילדיי כי התגלה לאמא פצע בחזה והיא נכנסת לניתוח להוציא אותו.
בגלל אופי הגידול וגודלו, עברתי כריתת שד מלאה ולאחר הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות, ולאחר התייעצות אינטנסיבית עם רופאים שונים, החלטתי לכרות את השד השני ואת השחלות כטיפול מונע. לאחר מכן עברתי ניתוח קשה וכואב של שיחזור דו צדדי כשצד אחד שוחזר מרקמה מהגב.
ישר מההתחלה, ידעתי שמה שיחזיק אותי בכל התקופה זה השמירה על השגרה. החלטתי - למרות הקושי הפיזי - להמשיך בשגרת חיי כרגיל: המשכתי לעבוד בכל התקופה של הטיפולים, הניתוחים וההקרנות, תפקדתי בבית וניסיתי לשמור על מסגרת רגילה עבור ילדיי.
במהלך תקופת הטיפולים גיליתי את ארץ ישראל האחרת שבה "אנשים טובים באמצע הדרך" זו דרך חיים ולא קלישאה ושורה משיר. לאורך כל התקופה הוקפתי בתמיכה ואהבה ענקית מצד כל הסובבים אותי - בעלי, הורי, המשפחה הקרובה, החברים, הצוות בעבודה, הצוות הרפואי - כולם עטפו אותי ונתנו לי כוח להמשיך בדרך הארוכה להחלמה. מכאן אני שולחת לכולם חיבוק גדול והרבה אהבה - לכולכם חלק במי ובמה שאני היום.
מתנדבות "יד להחלמה" נכנסו לחיי בניתוח הכריתה הראשון, כשהגיעה המתנדבת לבית החולים עם פרוטזה זמנית ועלוני מידע. כל כך התרגשתי מהאכפתיות והתמיכה שהבטחתי לעצמי כי ברגע שאוכל אתגייס גם אני ל"אגודה למלחמה בסרטן" - וכך עשיתי. עברתי סדנא והכשרה וכיום אני גאה להיות חלק מ"המלאכיות של יונינה" - הצוות המופלא שתומך בנשים המתמודדות עם המחלה. אני נפגשת עם נשים, מרימה את החולצה ומראה להן את השחזור ונוסכת בהן תקווה שיש חיים (יפים!!!) גם אחרי הכריתה.
המחלה שינתה את חיי מקצה לקצה - התחלתי לעשות ספורט וכיום אני צועדת בקביעות בגשם בחמסין ובקור, בין 6 ל- 9 ק"מ ביום. אני קשובה יותר לצרכי הגוף, משתדלת לנוח יותר ולאכול נכון. למדתי להעריך את מה שיש ולא לקבל דבר כמובן מאיליו, להתייחס לעיקר בחיים ולא לטפל, למדתי לקבל עזרה וכמה חשוב לתת (כיום אני מתנדבת ב"אגודה למלחמה בסרטן" ו"באגודה למען החייל"). למדתי להתיידד עם הפחד המלווה אותי בכל צעד ושעל בכל שנייה של היום, והכי חשוב - ליהנות מהחיים, למצות אותם, לחשוב חיובי, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהאמין בעצמי ובדרכי.
באחד המפגשים באגודה אמרה אחת המתנדבות משפט שהפך אצלי למוטו בחיים:
"אמא בריאה היא אמא מאושרת". אני חושבת שהמשפט הזה מסכם את הכול .