שלום לכולם,
שמי זימרית ואני בת 32, אמא לילד מדהים בן 4.
לפני כשנה החלמתי ממחלת הודג'קינס, בה טופלתי גם בכימותרפיה וגם בהקרנות.
אני חייבת לומר כבר בהתחלה שלחלות בסרטן זה קשה, מאכזב, מייאש, מתסכל וכואב (בעיקר בלב), אבל ... זה ניתן להתמודדות.
אני גיליתי את המחלה לגמרי במקרה, למרות שהרבה לפני שהיא התגלתה התלוננתי על תסמינים, אבל לא אצל הרופאים המתאימים, שמבחינתם "הכל בסדר" ותמיד פתרו אותי במשחות נגד הגירודים הנוראים.
כשנסעתי לבדיקות, כבר בדרך ידעתי שאני חולה. מין תחושה כזאת נוראית מבפנים, שמשהו לא בסדר. למרות שכולם סביבי אמרו לי שאני סתם נלחצת... אני ידעתי. ולמרות זאת, תגובתי היתה נוראית, במילים אחרות פשוט התמוטטתי.
כל השאלות ההגיוניות והלא הגיוניות רצו לי בראש: למה? מה עושים? האם אני אחלים? בכלל מחלימים מהמחלה הזאת? ועוד ועוד. אין תאור לייאוש, לבלבול ולחוסר אונים. הכי הטריד אותי מה יהיה עם הילד שלי?
אבל כמו שזה הכי הטריד אותי, זה גם הכי חיזק אותי.
התחלתי טיפולים בבי"ח ולאחר מכן טיפולים בקרינה בבי"ח אחר. ניסיתי והשתדלתי לשמור על חיים נורמאליים עד כמה שאפשר. אחרי טיפול הייתי מושבתת 4 ימים ובשאר טורפת כל רגע, בייחוד עם הבן שלי.
בחופשת פסח הייתי נוסעת לקבל הקרנות וחוזרת לטייל איתו בחופשה. לפעמים הוא גם היה בא איתי לבי"ח, מחכה לי עד לסיום ההקרנות עם מי שליווה אותי ואז היינו ממשיכים לבלות, שהרי "הוא לא אשם שאמא שלו חולה"....ככה חשבתי וככה נהגתי.
בתקופת הטיפולים התחלתי ליצור ולעסוק באומנות ונהניתי מכל רגע. הקדשתי את כל הזמן לעצמי ולילד שלי, והוא זה שנתן לי את כל הכוח וזאת שוב הזדמנות להודות לו- תודה בן.
במשך כל הזמן הזה המשפחה שלי הייתה סביבי וכולם עזרו לי ( החברים פחות), אבל באותו זמן החברים גם לא עניינו אותי במיוחד ואלה שכן- אכן היו איתי. המשפחה נתנה לי כוחות, עידוד וגם סיפקה לי לא מעט הנאות ובעיקר עזרה וצריך המון עזרה (בייחוד שיש ילדים).
וזה גם הזמן להגיד להם תודה- אז תודה משפחה שלי.
במבט לאחור, אין ספק שהמחלה שינתה את חיי וחיי היום אינם כפי שהיו בעבר, לטוב ולרע. בחלק הטוב שלהם- היום אני הרבה יותר אופטימית, יודעת להנות יותר, לשמוח יותר, לפנק את עצמי יותר, לחייך יותר ובעיקר להתרגז פחות...כי שום דבר לא שווה את זה.
בשנה הנוכחית התחלתי ללמוד (עשיתי הסבה קיצונית ממנהל עסקים - לגננת), מתוך רצון לעבוד עם ילדים ולהיות עם ילדים. זה חלום ישן שהתגשם רק עכשיו. כי עכשיו מבחינתי השמיים הם הגבול...
היום אני מנסה לחיות חיים רגילים ונורמאליים, למרות שתמיד יש עננה מסוימת של פחד שמרחפת מעלי... אבל זה מה יש ועם זה חיים.
אני משתדלת לא להסתכל אחורה, אלא קדימה ובחיוך.
היום אני רק מודה שוב ושוב לאלוהים שהחלמתי- תודה אלוהים.
ואני מאחלת לעצמי להיות בריאה ומאושרת ולהביא לעולם עוד הרבה מלאכים קטנים...כמו הבן שלי.
בהזדמנות זו אני מאחלת לכולם שיהיו בריאים... חזקים... ומאושרים. כי אי אפשר אחרת.
ברכות וטוב,
זימרית.
<< בחזרה לדף הראשי