שמי ליאת ובשבוע הבא אני חוגגת את יום הולדתי ה-23. לפני כ-12 שנה אובחנתי כחולת סרטן (לוקמיה). זמן קצר לאחר שהבראתי מהמחלה (בערך בגיל 13) החלטתי לכתוב, על מנת לתת לאנשים את התקווה שיש חיים אחרי מחלת הסרטן....
הייתי חולת לוקמיה
הכל התחיל בשנת 1991 כשהייתי בת 9.5 ובשנים לאחר מכן כל חיי השתנו. הכל התחיל בכאבים ברגל שמאל. הורי לקחו אותי לבדיקה אצל הרופא. הרופא בדק אותי ואמר שאני פשוט גובהת ושאין מה לדאוג. מאחר והמשכתי לסבול כאבים ברגלי, ניגשתי שוב לבדיקה אצל הרופא. נשלחתי לעשות צילום והופניתי עם הצילום לבית חולים. שם אמרו אותו הדבר שאני צומחת, גובהת ונתנו לי טיפול של אספירין נגד כאבים. הכאבים התגברו ולכן חזרתי פעם שלישית לרופא שהפעם שלח אותי לבדיקת דם. כאשר ראה את תוצאות הבדיקה אמר להורי (בזו הלשון): "קחו את הילדה מהר לבית חולים, ברגע זה". הורי שנבהלו מאד לקחו אותי מיד לבית חולים, שם עברתי בדיקות דם נוספות.
חיכינו במשך זמן רב, היה כבר לילה ואני רציתי לחזור הביתה לישון (אז עוד לא ידעתי שברגע זה ממש אני מתחילה חיים שונים מהרגיל, קשים באופן יוצא מן הכלל). שמעתי את הורי מדברים על אשפוז (מילה חדשה עבורי ולא ידעתי שאצטרך להשתמש בה עוד הרבה זמן אחר כך). שאלתי את הורי למה הם מתכוונים, והם הסבירו שהכוונה להישאר לישון בבית החולים. אז קרא לנו אחד הרופאים במיון ואמר להורי חד וחלק, "לילדה יש סרטן". אמי התחילה לבכות ואני שישבתי בצד לא הבנתי מה קורה, לא הבנתי מה הכוונה, הרי סרטן מקבלים רק אנשים מעשנים או חולים (כך חשבתי אז) ואני בריאה אז איך יכול להיות?
אושפזתי בבית החולים, קיבלתי אינפוזיה ובפעם הראשונה בחיי ראיתי עירוי דם. הכל היה חדש בשבילי והיום הכל ישן. כך התחלתי חיים חדשים וכך נהיו לי שני בתים: הבית שלי ובית החולים. בבדיקת הדם כך התברר היו לי 180 אלף כדוריות דם לבנות (לאדם בריא: יש כ-7500 בערך). יום לאחר הבשורה המרה ש"נפלה עלינו" לקחו אותי לרופא שיטפל בי לאורך כל זמן מחלתי, וכך הכרתי את הרופא שטיפל בי.
התחלתי בסדרת טיפולים כימותרפיים: אינפוזיות (עם נוזלים), טיפול בגב, הקרנות וכדומה. עשו לי גם בדיקות רבות בעיקר בדיקות דם, אבל החשובה ביותר הייתה בדיקת מוח עצמות (שהוא מעין בית חרושת של הגוף הוא מייצר את הכדוריות האדומות והלבנות, הוא חשוב מאד בגוף). בחודש הראשון הכל היה בסדר, אבל אז התעלפתי בבית והורי הזמינו אמבולנס טיפול נמרץ, איבדתי את ההכרה, מחוסרת הכרה נשארתי במשך יומיים וכמעט אבדו התקוות, אבל אז קרה נס ושוב חזרתי ופתחתי את עיני (אלוהים היה איתי).
חוץ מזה עברתי שני ניתוחים: בראשון הכניסו לי מכשיר בשם פורטקט, בשל ורידי הדקים מדי ובשל הדקירות הרבות, המכשיר הזה מחובר לווריד המרכזי של הגוף ובמקום שידקרו לי את הידיים דקרו את המכשיר ולי לא כאב בכלל. את הניתוח השני עשיתי להוצאת המכשיר, אומנם המכשיר היה אמור לשמש אותי עד סוף הטיפולים אבל אחות שמיהרה מדי הכניסה לי דם בלחץ והצינור ניזוק ונהיה בו חור ואז כל חומר שהיו מכניסים או מוציאים היה שורף לי מאד כי במקום להיכנס למקום הנכון הכל היה יוצא החוצה ולכן הייתי צריכה להוציא את המכשיר ונאלצתי לסבול שוב כאבים של דקירות למשך זמן קצר (יחסית).
כשהתחלתי את הטיפולים התחיל לנשור לי השיער, היה לי תמיד שיער קצר אבל הייתה לי צמה ארוכה ומאד הצטערתי שהייתי צריכה להוריד אותה. הלכתי עם הורי לספר בבני ברק ובחרתי פאה והסתפרתי קצוץ קצוץ. עם הפיאה הלכתי פעם אחת בלבד כיוון שהיא הייתה מאד לא נוחה והעדפתי ללכת עם כובע או לא לשים כלום, העדפתי שיאהבו אותי כמו שאני עם השיער או עם הקרחת. קראו לי "קירחת" אבל לא היה איכפת לי אומנם נפגעתי אבל זה נכון מה לעשות הייתי קירחת.
ההקרנות שקיבלתי לא היו כואבות אבל פגעו לי קצת בזיכרון. ככה עברו השנים ועברתי סבל וכאב שקשה לתאר במילים. במשך הזמן חברה שהייתה לי נפטרה היא הייתה קטנה ממני בשנה והיה לה סרטן במוח. היו עוד ילדים שהכרתי והיום הם כבר אינם.
לאחר כשלוש שנים של טיפולים כואבים קיבלתי טיפולים בבית, תרופות למיניהן הייתי צריכה לבלוע כ-20-30 כדורים ליום אבל זה היה עדיף מהטיפולים בבית החולים. המשפחה והחברות שלי היו איתי לאורך כל הדרך. היום אני בריאה, ארך לי השיער ואני באה לבית החולים כל כמה חודשים לביקורת, בדיקת דם ובדיקת רופא.
אני למדתי הרבה בכל התקופה הזו בעיקר למדתי שבכל דבר יש טוב ויש רע, יש מה שעוזר ומה שמזיק ובעיקר למדתי שצריך להאמין ואסור לאבד את התקווה, אני האמנתי שאעבור את זה ונלחמתי וניצחתי את המחלה בעיקר בזכות כוח הרצון שלי להמשיך לחיות.
הייתי חולת לוקמיה !
ניתן לפנות לליאת בדואר אלקטרוני: m-liat@zahav.net.il
<< בחזרה לדף הראשי
מידע נוסף בנושא