חברה הרסנית
מאת רינה שליין, סופרת ומשוררת, (סיפור גמילה מעישון)
הרי את מקודשת לי
לילה, חשכה מסביב. ירח רומנטי תלוי מעל לפנס רחוב פינתי. אני בוחנת את הסביבה, כדי לוודא שאיש אינו רואה אותי. מושיק לוחש לי בקול מפתה; "נו, תנסי אותה." אני שואפת ומשתעלת, שוב שואפת ומשתעלת.. מושיק מצחקק, ואני מנסה לשמור על קור רוח. תחושה עמוקה של גועל פוקדת אותי מחד, ומאידך אני חשה גדולה וחשובה. רטט חולף בגופי. לרגע נדמה לי, שאני אחת משחקניות הקולנוע, שבפיהן נעוצה סגריה, והן מציצות אלי מלוח- המודעות כמתגרות. תחושה נעימה של בגרות פושטת באיברי. טבעות העשן פורחות, מסתלסלות באוויר, וכורתות ברית עם האצבעות. " הרי את מקודשת לי", לוחש גופך הלוהט. השנה שנת 1962. היום מלאו לי 17 אביבים, ואני חוגגת את תחילת הרומן שלי אתך..
הקשר מתהדק
אחרי הפעם הראשונה שנפגשנו, התחלתי לראותך לעיתים קרובות.. לאט לאט ובהדרגה היחסים ביני לבינך התהדקו. בתחילה נפגשתי אתך פעם או פעמים ביום. אחר כך התראינו עשר פעמים. בימים לחוצים נפגשנו עשרים פעמים. היו תקופות, שנעצתי ושאפתי אותך בתשוקה שלושים פעמים. אני מודה שחיזרתי אחריך בלהט ובתשוקה אמיתית. בזבזתי עליך כספים, והשארתי כתמים של שפתון על גופך הצחור ופנייך הלוהטים. את היית החברה המדליקה והמיוחסת, שאיתה נפגשתי, כשפקחתי את עיני בבוקר. בלעתי אותך בצימאון עם כוס הקפה הראשון. כשישבתי וכתבתי טבעות העשן התעופפו יחד עם הרעיונות, וחשתי שהן עוזרות להעניק לדברים טעם רצינו וחשוב. אהבתי להיות אתך במחיצת חברים. לצפות אתך בתוכניות טלוויזיה רוויות מתח. חייתי אתך במשך שנים לווית אותי ברגעים קשים וטובים.
למות על קידוש אירופה
חברה הרסנית שלי, אני משתתפת בצערך ומודעת לעובדה שיותר ויותר אנשים ששים לזרוק אותך ולהיפטר ממך. פעם היית מתנוססת בפיהם של כל היפים והיפות,שששו לפרסם אותך בלוחות המודעות. היום כל הזמן חוזרים ומדברים על הנזקים שאת גורמת. בתשדירי- השירות בטלוויזיה מדמים אותך לתולעת מגעילה, המגיחה מערמת הניקוטין, שממנה עשוי גופך. הפסקת לראות סרטים, כי סלקו אותך מבתי- הקולנוע. חדלת להיכנס למקומות ציבוריים, כי כל פעם שאת רוצה להיכנס לשם, נחבט ראשך בשלט המצהיר -אין כניסה לסיגריות. אפילו לטוס לחו"ל אינך יכולה, כי סלקו אותך מהמטוסים.
גם אני שהרביתי להתרועע איתך ונהניתי מחברתך מתחילה להיות מוטרדת מהעובדה שאנחנו נפגשות לעיתים קרובות. היום, כשאני רוצה להתמכר להתייחד אתך בחברה, אנשים מנופפים בידיהם כמניפות, ומסלקים את העשן, הבוקע מגופך הצחור..לעיתים קרובות יש לי תחושה של מנודה, ואז אני יוצאת החוצה ושואפת אותך לריאותיי. בגללך מחייכים אלי שני טורי שינים צהובות מהמראה. בגללך הריאות שלי בוכות בלילות. בגללך נפלט מגרוני כל בוקר שיעול כבד. בגללך קוראים לי אנשים בטלפון אדוני. אם אצטרף למקהלה אזמר בקול בס. אני כועסת על עצמי שבחרתי דווקא בך כחברה המלווה אותי בכל שעות היום.
חפיסות, שעליהן כתוב אירופה מפוזרת בכל חלקי- הבית ולוחשות-בסוף תמותי על קידוש אירופה. הלחש הזה מפחיד אותי ובכל זאת אינני יכולה להיפרד ממך.
טקס קבורה
שלושים שנה חיינו ביחד, אמרתי לעצמי, ולמרות שאני נהנית בחברתך הגיע הזמן להיפרד. בהתרגשות רבה שאפתי אותך בפעם האחרונה לריאותיי, וקיוויתי שהזריקה העוזרת להלחם בהתמכרות לניקוטין תושיע אותי כשנתקעה המחט בזרועי מלמלתי לעצמי- "חברה הרסנית שלי, יהי זכרך ברוך".את בדל הסיגריה האחרון עטפתי בניר, וכשהגעתי הביתה ערכתי לו טקס קבורה ממלכתי. תקעתי את הבדל באדנית, הניצבת ליד דלת ביתי, והתפללתי שלא יצמח בה שיח טבק. שוב ושוב נפרדתי ממך ושפתי לחשו:"בזה הבית לא תיכנס לנצח חברתי ההרסנית".
המלחמה
בקבוצת התמיכה שבה השתתפתי שמעתי על המלחמות של האנשים הגדולים בך הקטנה. אישה אחת סיפרה שברגע של חולשה, היא הדליקה שלש סיגריות בזו אחר זו. היא לא עישנה אותן, אבל נהנתה מהעובדה שהן בערו בין אצבעותיה. גבר אחד גילה לנו, שכל פעם כשבא לו לעשן הוא שותה שלוק של מים נטולי ניקוטין. מישהי סיפרה בנימת תבוסה שיום אחד היא מצאה במגירה אותך ואת חברותייך מונחות בקופסא. באותו רגע היא איבדה את כושר הלחימה, ועישנה עשר סיגריות. ואז קפצה מקרן זווית אישה שמנה ואמרה בקול עבה:" אני מאוכזבת ממך, מוטב שלא נדבר על כישלונות." ברגע זה התערב הפסיכולוג המנחה ואמר בלהט:" במלחמה הזו אין שופטים, יש רק תומכים ומעודדים." הקבוצה שלנו התחלקה לשלושה מחנות- מחנה של המועדים פעם ב... מחנה שני של אנשים, שהצהירו שפשוט נגמר להם הצורך. ואני הצטרפתי בגאווה לקבוצת האנשים שהודתה ואמרה: אנחנו מתים לחוש אותך בין אצבעותינו, אבל אנחנו מתגברים...
כדור הפלא
בוקר אחד, כשגופי השתוקק לחוש אותך בשפתי, מעכתי אותך בכעס במאפרה ואמרתי לעצמי בתקיפות-"את לא תנצחי אותי!". כטובע הנאחז בעוגן של מציל, צלצלתי לפסיכולוג ואמרתי לו:"אינני יודעת איך, אבל אני חיבת לנצח את עוג מלך העשן." למרות שידעתי בסתר לבי, שפסיכולוג יכול לעזור רק לאילו שעוזרים לעצמם, בקשתי רשות לשתף אותו במאבק היומי שלי בך, ולהודיע לו כל ערב אם הצלחתי במלחמתי.
כל פעם שהיית חסרה לי והתגעגעתי אלייך, גייסתי את כל כוחותיי הנפשיים, ויריתי חצים של רעל לעבר אישיותך. "את רודה בגופי! טרקתי לך בפנים. "את מזיקה לבריאות" "את ממלאה את החדר בריחות מגעילים". די...! די...! די...! פשוט נמאס לי ממך!
במקביל לשטיפות המוח שעשיתי לעצמי, הקפדתי מאד לקחת את הכדורים, שהפקיד בידי הפסיכולוג, והם לדבריו היו אמורים לעזור לי בתהליך הגמילה. אני מודה שבשבוע הראשון והשני נכספתי להיפגש אתך. הגעגועים היו עזים, וקשה היה לחיות בלעדיך.
בשבוע השלישי והרביעי התחלתי ליהנות בהדרגה מהפירות של הניתוק ממך. כשעברו שבועות נוספים גיליתי לתדהמתי, שהחיים בלעדייך נפלאים, ולא הבנתי למה לקח לי להחליט כל כך הרבה שנים על הפרידה ממך,הניצחון האישי שלי חיזק אותי, והתחלתי לסלוד מהריח הנודף מגופך. יותר ויותר מצאתי את עצמי מדרבנת את המעשנים במתכון בדוק להצלחה. נפגשתי עם הפסיכולוג ואמרתי לו- מה שמם של כדורי הפלא, שנתת לי בתהליך הגמילה? הכדורים האלו עזרו לי מאד. הפסיכולוג התבונן בי, חיוך ממזרי נדלק בשפתיו והוא אמר- כדור הפלא המרכזי הייתה ההחלטה שלך., והכדורים שבלעת כל יום באדיקות ובהתמדה, היו סתם כדורי סוכרזית, שנתתי לך במתנה...