שמי דגנית, אני בת 30, נשואה+3.
בשנת 1989 כשהייתי כבת 15 התחלתי להרגיש לא טוב, סבלתי מהזעות בלילה, קשיי נשימה קשים, ירידה דרסטית במשקל, הייתי חיוורת מאד, הציפורניים והשפתיים היו כחולות, סבלתי מכאבי ראש ואוזניים עזים, הייתי מאוד עצבנית ומאד חלשה. רופא המשפחה לא האמין לסימפטומים אותם תיארתי בפניו ואמר להורי שכנראה אני רוצה להימנע מביקורים בבי"ס. סרב לשלוח אותי לבדיקות, ואמר שאין לבחורה צעירה כמוני מה לבקר במרפאה מידי יום. ההורים כעסו עלי מאוד, ולא הבינו מה עובר עלי. בוקר אחד בבית הספר הרגשתי מאוד לא טוב והתעלפתי, פניתי לאחות וסיפרתי לה על המחושים מהם סבלתי, היא חשדה שאני אנורקטית כיוון ששקלה אותי וגם סיפרתי לה שאני ניזונה רק ממסטיקים ושתייה. היא ביקשה מאמא שלי שתערוך לי בדיקות דם.
לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם הובחנתי כאנמית מאוד. רופא המשפחה "נבהל" ושלח אותי מיד לטיפול באנמיה בבי"הח. הרופאים בבי"ח לא הבינו את הסיבה של תוצאות הבדיקות שלי, חוסר המשקל והאנמיה הקשה ממנה סבלתי. הרופאים ניסו לטפל בי ללא שיפור במצב בריאותי.
ערב אחד לפני המקלחת קראתי לאימי לראות את שגיליתי במראה: הוריד שבין היד השמאלית עד ללב היה מאוד בולט (כאלו יצא החוצה), ושני בלוטות בצוואר היו מאד מוגדלות עד שהיה קשה לי לכופף את הראש.
למחרת פנינו לבי"ח. ושם כבר הכול היה ברור. לאחר בדיקות מקיפות הורי התבשרו שאני חולה בלימפומה ע"ש הודקינס בחזה ובצוואר. הרופא אמר להורי שהמחלה מאוד מתקדמת אצלי אך אם אגיב טוב לטיפול, יש סיכויים גבוהים שאבריא מהמחלה.
לא הבנתי מה יש לי כי לא ידעתי מה זו מחלה ממארת (לא העיזו להגיד את המילה "סרטן" לידי, כי סבתא שלי נפטרה שנה לפני שחליתי, מסרטן בלבלב. כך שכולם כולל החברים שלי ידעו במה אני חולה.
מיד התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים אגרסיביים. סבלתי מאוד מתופעות הלוואי ובשלב מסוים התנגדתי להם, ואף ניסיתי להתאבד. אחרי שקיבלתי טיפול אחד בכפיה, הסכימו לתת לי את שאר הטיפולים בהרדמה מלאה.
לאחר כמה חודשים של טיפול אחותי הגדולה סיפרה לי במה אני חולה הייתי המומה ולא רציתי להאמין, הדחקתי את הרגשות שלי והתמקדתי בטיפול. בסיום הטיפולים הכימותרפיים הופניתי לטיפול בקרינה . שם משכו את הבדיקות והמחלה חזרה. הרופאים שקלו לערוך לי השתלת מח-עצם עצמית, ולכן שאבו לי מח-עצם (שהתבצע כניתוח) בבי"ח בירושלים. קיבלתי לבסוף כמות נכבדה של קרינה שגרמה להיעלמות המחלה. לבסוף לא היה צורך בהשתלה.
בגיל 17 וחצי, אחרי שנה וחצי של סבל קשה לא האמנתי שיצאתי מזה. הייתי באופוריה שלמה, לא היה אכפת לי מכלום רק שאני בריאה. נהניתי לחיות והייתי מאושרת לקום בכל בוקר. כל דבר קטן בחיים הציף אותי בשמחה בעיקר הטבע שמסביבי.
כמה חודשים אחרי שהבראתי התחלתי לסבול מחרדות קשות ואני מטופלת בכדורים עד היום. המשכתי להיות במעקב במרפאה ההמטולוגית בבי"ח. והרגשתי בריאה לכל דבר. קיבלתי פטור רפואי מצה"ל, ולאחר שהתייאשתי מועדות רפואיות רבות וטרטורים דחיתי את בקשתי להתנדבות.
במשך הזמן התחתנתי ונולד לי ילד.
בשנת 1995 כשהייתי כבת 22, לאחר שנה וחצי של חיים שגרתיים, נורמאלים בחברת בעלי ובני, התבשרתי שהמחלה חזרה בשנית. שוב קיבלתי טיפולים כימותרפיים ובנוסף עברתי השתלת מח-עצם עצמית בבי"ח שיבא.
הטיפול היה לי מאוד מאוד קשה פיזית ונפשית.. אבל הפעם היה לי בשביל מי להילחם, היה לי ילד שהיה זקוק לי, ולא היה לי ספק שאני יוצאת מזה ועוזרת לרופאים לעזור לי. כיום לאחר 8 שנים, נולדו לי עוד שני ילדים (בן ובת). מערכת היחסים שלי עם בעלי לא הייתה מעולם יותר טובה.
כמו "הזקנים" אני משמיעה כל הזמן "העיקר הבריאות" כי אני יודעת כמה שהבריאות חשובה. עם כל קושי שיפקוד אותי אני אוכל להתמודד כיוון שיש לי ערך מאוד גבוה לחיים ולמשמעות של להרגיש טוב. כל השאר מתגמד ותמיד אני רואה את הכוס המלאה. אני מאוד סובלנית לאנשים ולחיים ולא מתעסקת בקטנוניות.
מאוד נהנית מהטבע היפה מסביבי, מעריכה את שקורה סביבי, מצחוק של ילד קטן ועד חיוך חם של מבוגר.
ניתן לפנות לדגנית בדואר אלקטרוני: gabiamz@zahav.net.il
<< בחזרה לדף הראשי