שמי עדי אלוש ואני בת 16.
ברצוני לספר לכם סיפור עצוב על חיי שקרה לפני כ-3 שנים, סיפור שלא כל אחד מכיר אבל בו לבסוף הפכתי מילדה רגילה לילדה גיבורה.
כ-3 חודשים לאחר שחגגתי את בת המצווה שלי יחד עם כל אהוביי, נפלתי למשכב וחליתי בסרטן הדם- לוקמיה, במונח הרפואי.
כאשר המחלה התגלתה היה זה הלם טוטלי עבור כל בני משפחתי, כל מכריי ובייחוד הלם עבורי. לא הבנתי בעצם מה זה פתאום "נוחת" עלי כך סתם באמצע החיים- ללא התראה מוקדמת. ברגע אחד, חיי השתנו. נהייתי ילדה אחרת, לא נראיתי אותו הדבר , במראה ראיתי קרחת ורזיתי כל כך עד כי נראיתי כשלד עצמות. כשדבר לא היה כפי שהיה קודם לכן.
תחילה לא הבנתי מה זו בעצם המחלה הזאת ועד כמה היא חמורה. כאשר הבנתי, נבהלתי, אך לצידי עמדו משפחתי האהובה, חבריי היקרים, הצוות של בית חולים סורוקה וכמובן האנשים המקסימים המייצגים את האגודה למלחמה בסרטן אשר הבהירו, תמכו והשרישו בתוכי את התקווה.
לצערי מכיוון שהכול קרה בגיל ההתבגרות הפסדתי לימודים, חוויות, לא יצאתי למסיבות ובילויים ובעצם לא יכולתי לבצע שום פעילות יומית פשוטה. הדבר העציב אותי אך מיד חשו לעזרתי נציגים של האגודה למלחמה בסרטן, אשר עזרו לי להשלים חומר לימודי ע"י מורים מקצועיים, העניקו לי מחשב על מנת שאוכל לתקשר עם חבריי מהבית, מכיוון שלא היה באפשרותי לצאת מהבית. הזמינו אותי לבלות בין חברים, בטיולים, הצגות, הופעות כך שלעולם, לא ארגיש אף לרגע לבד.
בתקופה שחליתי, שהיתי מעט מאד בבית ורוב הזמן שהיתי בבית החולים. בבית החולים, רופאים ואחיות מדהימים ניסו להקל על כאביי הפיסיים אך האגודה למלחמה בסרטן היא זו שהקלה על כאביי הנפשיים- לא הייתי לבד!
היום אני בריאה, חיי חזרו למסלול רגיל ו אני תלמידה מצטיינת. היום שנתיים מאז שסיימתי את הטיפולים, אני חבה תודות לאגודה למלחמה בסרטן שתמיד תמכו, העניקו דאגו וכמובן תמיד היו שם בשבילי.
נכתב בשנת 2003
<< בחזרה לדף הראשי
מידע נוסף בנושא