שלום ילדים היום אתם תלמדו את מה שאתם מרגישים קצת באופן שונה. אני ילד כמוכם שהצלחתי להתגבר ולהילחם בפחד. בואו איתי אל מסע לעברי וכמו קסם נתגבר על הכול ביחד.
יום אחד קמתי וראיתי את שני הורי שקטים. שאלתי מה קרה אך נעניתי בשתיקה. אימא הייתה בוכייה. מה יכול ילד כזה להרגיש? התחלתי להרגיש סקרנות, חשדנות , מן פרפרים בבטן. קורה לכם? עכשיו אגלה לכם סוד. כשהייתי מרגיש שיש משהו מוזר באוויר אז הייתי מדמיין שהמראה בחדרי מדברת אלי והנה ההוא שם במראה, לו יש את כל הבעיות. היה לי גם דף ונייר שעליהם כתבתי את מה שאני מרגיש.
באותו יום הלכתי לבית הספר, הכול היה כרגיל. מחוץ לבית השכנים שאלו לשלומי ולשלום הורי ואחי. כל ילד הלך עם ההורה לבית הספר ולגן. המכולת הייתה עמוסה הורים, צעקות. בוקר רגיל. גם השמש שיחקה מחבואים עם העננים,אבל הכול היה רגיל גם מצב הרוח היה נוח חוץ מהמוזרות שפקדה את הורי. הייתה לי תחושה מוזרה כל היום, אומנם פעם אימא ואבא התנהגו ככה אבל זה היה במסיבת הפתעה שהכינו לכבודי , אבל היום זה היה משהו אחר, זו לא הייתה מסיבת הפתעה.
ניסיתי בזמן ארוחת הערב לשוחח על מה שעבר עלי בבית הספר ועל כך שהצלחתי בבחינה, פתאום כולם דממו והסתכלו עלי זה היה מפחיד, במין הבנה מוגזמת. אבא ספק כפיו ואמר כל הכבוד, אימא חייכה ואמרה בכל רועד, זה הבן שלי, עוד יצא ממך מישהו גדול. ושני אחי הגדולים ממני לא אמרו שום דבר הרגשתי שמשהוא אינו כשורה.
אחרי ארוחת הערב ניגשה אלי אימי ואמרה בקול הכי מוזר והכי שקט ששמעתי עד כה: מחר אתה בא איתנו לרופא. למה? מיד שאלתי, זה שום דבר, ענו אבא ואימא בבת אחת. למה? אבל אני מרגיש טוב. אבא אמר הרופא רוצה לבדוק לך את הראיה ואין לו זמן אחר.
באותו הלילה לא יכולתי לישון ונראה כי המתיחות של היום רק מתחילה עכשיו, מה ההורים מסתירים ממני? למה הם לוקחים אותי לרופא? מה עשיתי אולי עשיתי משהוא לא טוב אז הרופא ייתן לי זריקה? התהפכתי מצד לצד עד שנרדמתי. אימי הקימה בשעה 7 בבוקר ,בוא למקלחת הולכים לרופא. התרחצתי,אכלתי,אימי סירקה אותי . שני אחי הגדולים ממני המשיכו לישון. הם מסתדרים לבד וכל הזמן הזה היה שקט. כשהלכנו לכיוון הדלת נזכרתי שלא לקחתי את התיק שלי של בית הספר. חכו רגע! אקח את התיק. אימי עשתה תנועת ביטול בידה, ואמרה לי לא יהיה צורך לזה היום.
שתקתי לא ידעתי מה להגיד. נכנסנו למכונית התחלנו לנסוע שאלתי, לאן אנו נוסעים, אמרתם לרופא והרופא מרחק קצר מכאן. אבא אמר לי שאנחנו צריכים ללכת לאיזה מקום ששם יסבירו לנו את התוצאות של בדיקות דם שעשיתי. התחלתי באמת לפחד, לאיפה ההורים שלי נוסעים? כל אותה דרך נסיעה היה שקט. אימא ואבא מידי פעם דיברו על כל מיני דברים, אבל אף אחד לא הסביר לי מה באמת קורה כאן.
הגענו לאחר כשעה של נסיעה, מה שנראה לי בית חולים גדול, המיית אנשים, הולכים הלוך ושוב,כל אחד עם העיסוקים שלו. שאלתי את אימא אם קרה לה או לאבא משהוא, היא חייכה ואמרה לא. נכנסנו לבנין עלינו במעלית, ובתוך המחלקה היה מן חדר קטן, שם ישב אדם מבוגר. בואו תשבו הוא אמר. היה בחדר ריח של תרופות וכלור הכול היה לבן מידי. הייתה שם מיטה. בשולחן שלו היו הרבה פתקים, מכתבים פזורים, ציורים ומכתבי תודה מילדים אחרים. לא ידעתי לאיפה הביאו אותי,אבא ואימא ישבו מאחורי ואני ישבתי בראש, על יד הרופא.
הרופא עיין בתיק כלשהו ואחר כך אמר, שלום. איך קוראים לך ילד, בן כמה אתה , איפה אתה לומד, עניתי על כל השאלות האלה , אבל הייתה לי תחושה מוזרה שלא בגלל זה אנחנו פה.
הרופא הסתכל במסמכים שלי, ביקש מאימא ואבא עוד כמה פרטים ואז התחיל לדבר. אדון וגברת נכבדים, הבן שלכם סובל ממחלה, אשר אפשר לרפא אותה אבל זה ייקח קצת זמן, והרבה סבלנות. אני ארשום לכם הזמנה לאבחון ולכמה בדיקות נוספות. לי הוא אמר, ילד חלית במחלה, אנחנו צריכים לברר על המחלה אבל זה יהיה בסדר, אתה תעשה בדיוק מה שאימא ואבא אומרים לך ואל תתאמץ יותר מידי.
אין לכם מושג איך הרגשתי מוזר, הייתה לי הרגשה שכולם יודעים משהוא אבל מסתירים ממני וממה אני סובל, שרופא בבית חולים היה צריך להגיד לי שיש לי מחלה זה נישמע מפחיד. ניסיתי לחפש כמו בלש, סימנים אולי לגלות משהוא,אבל ביחד עם החיפוש התחלתי להרגיש פתאום שאין לי תחושה של טעם, לא הייתי רעב לא ידעתי אם זה בגלל המתח, או שאני לא יודע למה, פעם הייתה לי סחרחורת אבל זה עבר, כל זה נוסף להרגשה המוזרה.
אחרי כמה שבועות היגיע מכתב להורי מבית החולים בו ביקרנו, אימא רק קראה את המכתב ומיד נהייתה עצובה.
אימא מה קרה? שאלתי אותה, היא לא ענתה. אימא זה קשור אלי? למה שהרופא אמר לנו? אימא ענתה תשובה יבשה, נחכה לאבא שיחזור מהעבודה ואז נדבר. אבא חזר מהעבודה, אימא כרגיל הכינה שולחן לארוחת הערב. התיישבנו מסביב לשולחן לפני זה היא דיברה איתו משהוא, ישבנו הרגשתי שאין לי טעם לאוכל ואין לי תאבון. אבא אמר לי, אתה זוכר שהיינו אצל הרופא? כן אמרתי. אז הגיעו תוצאות של עוד בדיקות שעשית, ויש לך את מה שהם חשדו. אימא התחילה לבכות, אבל לא היה לה אומץ להסתכל לי בעיניים. מה יש לי שאלתי. אבא אמר בקול שקט, אתה תהיה מאושפז זמן מה בבית החולים ושם יבהירו לך את הכול וכשתבריא תחזור הביתה . הרגשתי מאוד מבולבל מה כל כך גרוע במה שיש לי שמצריך אשפוז בבית חולים?.
זה נישמע לי די מפחיד וקצת כעסתי על ההורים שלי שלא מסבירים לי ממה אני סובל. באותו הלילה לאור מנורת הלילה הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי, אני לא יודע מה יש לי אולי אתה תוכל להגיד לי, מה הרופא יעשה לי? האם זה יכאב? ככה נרדמתי כשבידי המראה, ושם השארתי את הילד ההוא, עם המחשבות לעצמו.
אחרי כמה ימים, הלכנו לבית החולים, הרגשתי הכללית לא השתפרה התחילו לי בחילות, לאכול לא יכולתי וגם כאבה לי הרגל. נכנסנו לבית החולים, הפעם לקומה 2 שם המחלקה הייתה מפחידה,מחלקת אונקולוגית ילדים. הורי נראו לחוצים, אבא החזיק תיק, ואימא החזיקה מסמכים. באה לקראתנו אחות, חייכה ואמרה בקול שקט, שלום שמי ליטל, אני אראה ואסביר לך הכול, והכול יהיה בסדר. פתאום הרגשתי יותר רגוע שסוף סוף מישהו ידבר איתי באמת ולא ינסה להסתיר דברים. נכנסנו למשרד קטן, עם הרבה עציצים קטנים, ציורים של ילדים ותמונות. ליטל התיישבה וביקשה מההורים שלי להמתין בחוץ.
ההורים שלי יצאו נשארנו רק אני והיא לבד. כמו שאמרתי התחילה, קוראים לי ליטל ואני אסביר לך מה קורה. הגוף שלך נמצא עכשיו במצב של מלחמה, מה זאת אומרת שאלתי. עשינו בדיקת דם, הסבירה וגילינו כי החיילים הטובים בגוף שלך, צריכים עזרה בלהילחם בחיידקים שיש לך בגוף, בשביל זה אתה כאן. שאלתי איך קוראים למחלה המסתורית שיש לי, ליטל הסתכלה עלי לרגע קט ואמרה לי, מצאנו בדם שלך סימנים לסרטן הדם שהוא רק בשלב התחלתי. אפשר לרפא אותך אבל זה ייקח קצת זמן, עם הרבה סבלנות ושיתוף פעולה מצידך.
לא הבנתי הרבה ממה ששמעתי אבל לפחות ידעתי מה יש לי. שאלתי מה זה קצת זמן. ליטל ענתה לי, אני רוצה שתצייר לי תמונה של הבית שלך וכל יום עד שתתרפא תוסיף עוד ועוד פרטים וצבעים. יהיה לך פה חדר עם עוד שני ילדים, הסובלים פחות או יותר, מאותה מחלה שלך ונמצאים בתהליך ריפויי איתם תוכל לשוחח על כל מה שאתה מרגיש וכמובן גם איתי. מה זאת אומרת שיתוף פעולה? מה אני צריך לעשות? להפעיל איזה משהוא? היא חייכה ואמרה, אתה צריך לשתף פעולה בזה שאתה תעשה מה שהרופא יאמר לך ותצטרך קצת לוותר על בית הספר. פה תהיה לך מורה שתלמד אותך את כל החומר החסר. יש פה מועדונית משחקים פה לא תהיה לבד. המשפחה שלך ומי שירצה לבקר אותך יוכל לבקר אותך, לפי שעות ביקור. יש שעות של טיפול, שעות של משחק, של אוכל ושל מנוחה. וזה הסוד להצלחה. ומתי אחזור הביתה? היא הסתכלה עלי ואמרה לי כשהגוף שלך יתחזק ושתבריא מהמחלה תוכל לחזור הביתה, הבית לא בורח הבית מחכה לך.
הרגשתי קצת עצוב לעזוב את החברים את המשפחה ולהישאר בבית החולים. הייתה כבר שעת צהרים, ליטל הובילה אותנו לחדר אוכל, שם קיבלתי שניצל ,פירה, שעועית, קצת סלט ולפתן. לא היה לי תאבון, הרגשתי בחילה. אחר כך שמו לי ביד מעין צמיד וליטל הסבירה לי כי ככה הרופאים ידעו איך לקרוא לי. ליטל לקחה אותי לחדר 6 שם היו 2 מיטות תפוסות והמיטה השלישית ליד החלון הייתה פנויה. זאת המיטה שלך יש לך גם ארון שבו אימא תכניס לך את הדברים שלך. היו שם גם כל מיני צינורות, שאלתי מה זה ליטל ענתה לי זה למקרה שלא תרגיש טוב בלילה נוכל לטפל בך. שאלתי מה אני אהיה פה לבד בלילה? ליטל הסבירה לי בחיוכה ושוב פעם הרגשתי את החום האהבה. תשוש ומבוהל לא ידעתי בדיוק מה נעשה איתי . אימא התחילה לסדר מגבות, את הפיג'מה האהובה עלי. אימא את הולכת עכשיו? כן בני אני הולכת, אמרה בקול שקט, אבל אחזור מחר אני מבטיחה. אבא ישן איתך היום. לילה טוב מתוק אמרה. הלכתי לישון ובראשי ישנם מחשבות וככה נרדמתי.
בבוקר היה ביקור רופאים והרופא אמר לי אנחנו נתחיל לתת לך טיפול. אימא ואבא שישבו על יד מיטתי התחילו לשאול איזה סוג טיפול והרופא אמר, יש לך תאים שאנחנו לא רוצים שהם יתרבו ויעברו לגוף בהמוניהם. אנחנו נעצור את התהליך על ידי הקרנה. מה זה הקרנה ? הקרנה זה פשוט הריסת תאים על ידי צריבתם שלא יתרבו.
אחרי כמה הקרנות, הרגשתי מוזר עוד יותר. הרגל כאבה לי יותר, הייתי חלש היו לי בחילות סבלתי גם מהקאות. אימא ואבא היו תמיד על ידי. ליטל תמיד באה לשאול לשלומי והחברים אותם הכרתי ראיתי שגם הם סובלים. לקחתי את המראה שלי וראיתי בצד השני מישהו יותר בוגר, מישהו סובל, עד שפעם שאלתי אותה מראה, למה אני עוד סובל ומתי אני אחלים? אם לא יטפלו בי אני אמות? מחשבות כאלה רבצו לי בראש.
החברים מהמחלקה הסבירו לי שכולם במחלקה סובלים מאותה בעיה בגוף שלנו וכולנו נלחמים . המחלה היא בגוף והיא לבד אין לה תומכים אבל לנו יש החברים, התרופות והרופאים שכל הזמן במעקב והכי חשוב עידוד של אימא ואבא שאתה לא לבד, אנחנו כאן ואנחנו נבריא ביחד איתך. מילים אלו מאוד מעודדות. היו לי תקופות שהרגשתי לא טוב צמרמורת, בחילות קשות וחוסר תיאבון. למה זה קורה לי? אין תשובה לזה אמרה ליטל, אבל מה שחשוב שגילינו את המחלה מוקדם, כך יהיה קל לחסל אותה ושאתה תבריא.
בוקר אחד כשקמתי והסתרקתי, נשארו לי השערות ביד. שאלתי את ליטל למה זה קורה, וליטל אמרה לי יש לך עוד שני טיפולים של הקרנות ואחרי ההקרנה השנייה תתחיל להרגיש יותר טוב.
אימא ואבא הביאו לי עוגה גדולה, היה לי יום הולדת. הכי ריגש אותי שהמורה וחברי לכיתה באו לבקר אותי. כל אחד הביא לי ברכה, והבטחה, שאחרי שאחלים ואחזור לבית הספר, כל יום אהיה בבית אחר, ויעזרו לי בלימודים. הרגשתי שימחה, עידוד ותמיכה הרגשתי שאני לא לבד וההרגשה הנפשית שלי השתפרה. כמה זה טוב להאמין בעצמך אפילו שאתה לא מרגיש טוב. תמיד לחשוב אני אנצח את המחלה, הגוף שלי חזק, אימא ואבא אוהבים אותי כולם מחכים לי ואני אנצח.
אחרי כמה זמן הרגשתי גם יותר טוב. השערות הפסיקו לנשור, הייתי יותר בטוח בעצמי. גם התיאבון חזר. יום אחד קראו לי הרופא וליטל למשרד של הרופא, ועל פניהם של הורי הייתה ארשת של חיוך. סוף סוף אתה תלך הביתה ילד, ניצחת את המחלה אתה כבר לא חולה אתה חוזר הביתה. בבית חיכו לי כל החברים והייתה שימחה גדולה. אני יודע ילדים שגם אתם תבואו הביתה רק תאמינו בעצמכם ובסביבה שאוהבת אתכם.
ילדים אני מאחלת לכם רק טוב ותהיו חזקים ההורים שלכם צריכים אתכם בחיים. ולהורים אני יודעת שעוברת עליכם תקופה קשה של איבוד כוחות נפשיים וגם פיזיים, מבחינתכם קשה לראות את האור בקצה המנהרה. אבל תהיו חזקים. אני בעצמי עברתי את החוויה הנוראית הזו לפני 27 שנה עם אבי ז"ל. הייתי ילדה קטנה מאוד. תהיו חזקים הילדים צריכים אתכם מגובשים.
אתם מוזמנים לפנות אלי לכתובת: שדרות וורבורג 21/15, קריית חיים.
שלכם סיגל בוטון
<< בחזרה לדף הראשי