שמי לאה, בת 32 וברצוני לספר לכם את סיפורי האישי על מנת שתדעו שגם כאשר חולים בסרטן, עדיין יש תקווה, וצריכים להיות אופטימיים ושמחים למרות שלפעמים במצבים מסוימים זה קצת לא אמיתי.
הכול התחיל בשנת 1990 כאשר הייתי בת 17 תלמידת כתה יא'. קמתי בוקר אחד, יום רביעי, והרגשתי גולה בבסיס הצוואר. יום רביעי בבית ספרי נקרא "יום פעילות" יום שבו היינו הולכים לכל מיני אירועים לימודיים ובאותו יום הלכנו ל"יד ושם". סיפרתי לאחת מחברותיי שגיליתי גולה (עדיין לא ידעתי מה זה), בצוואר והיא ענתה לי: "תלכי לבדוק את זה, כי אני זוכרת שלחברה שלי שהייתה בגן, הייתה גולה כזו מאחורי האוזן והיא מתה". חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ביום שישי, יומיים לאחר מכן, אמרתי להוריי שאני מרגישה גולה וזה קצת כואב ולא נעים. ביום ראשון הלכתי עם אמי לרופאת המשפחה, ומשם נשלחתי לבדיקות דם וצילומים. הרופאה לא אמרה יותר מדי, רק שהבדיקות לא יצאו כל כך טוב וכדאי שאני אלך להמשך טיפול בבית חולים. נסעתי עם ההפניה של הרופאה לבית חולים. בבית החולים פגש אותנו רופא, ולאחר שעשו לי המון בדיקות ביניהן צילומים, ביופסיה ובדיקת מח עצם חזרנו אל הרופא ונתבקשתי לצאת מהחדר. כשחזרתי אימי הייתה עם עיניים אדומות, לא הבנתי למה, למרות גילי. הרופא אמר שאני חולה במחלה הנקראת "הודג'קינס", ואני אצטרך לעבור טיפולים כימותרפיים, ינשור לי השיער, יהיו לי בחילות והקאות. הוא שלח אותי לעובדת הסוציאלית שכתבה לי מכתב לבית הספר, ורק אצלה נודע לי שאני חולה בסוג של סרטן בלוטות הלימפה.
הטיפולים הראשונים היו נוראיים, אני זוכרת שהקאתי ולא הרגשתי טוב, אך למזלי רצו לעשות ניסוי על תרופה נגד בחילות והקאות והסכמתי להשתתף בניסוי, זה מה שבעצם עזר לי לעבור את המחלה ביתר קלות. הייתי באה לסדרה של טיפולים וחוזרת הביתה מותשת. אבל תמיד חושבת על זה שבעתיד אני אצחק על כך שהייתי פעם חולה.
הורי ואחיי קיבלו את זה מאוד קשה, יותר ממני, אני צחקתי על זה, אמרתי לאחותי שהנה הגיעה ההזדמנות שאני אעשה קרחת (היה לי שיער "ליפא" לפני כן), אחי היה בן 12, ואני זוכרת שהוא בא וסיפר שהוא קצת ריחף בכיתה והמורה כעסה עליו אז הוא ברח החוצה, וכל הכיתה קמה בשבילו ואמרה למורה: "איך היא יכולה לכעוס עליו, אחותו חולה והוא עצוב בגלל זה".
במשפחתי הקרובה (דודים ובני דודים) היו כאלה ששאלו וכאלה שהתעלמו, לא הבנתי את אלה שהתעלמו וכעסתי עליהם במשך שנים, הם חשבו שזה מדבק ופחדו להתקרב במקום לשאול אותי על המחלה. לא רציתי לראות אף אחד, חברותיי הקרובות הגיעו אלי בלי הזמנה ובמחשבה לאחור אני מודה להן.
בבית הספר, דיברתי עם המחנכת שלי, כל המורים ידעו, אך התלמידים לא. לאחר חודש טיפולים כאשר כבר נשר לי השיער החלטתי, בשיחה עם המחנכת, שהיא מפנה לי שיעור שלם שבו אני אספר על המחלה ועל הכול על מנת שכולם ידעו ולא ירכלו עלי. אני זוכרת שבאותו יום, היה לי ספורט בשיעור הראשון, אחת מחברותי לכתה שראתה שאני לא מתעמלת אמרה לחברתה: "היא בטח חולה מאוד", היה לי קשה לשמוע את זה וכן כמה מחברותיי, שידעו על המחלה, התקשו לשמוע זאת אבל אמרתי להן שיחכו לשיעור. בשיעור המורה פתחה במילים: "היום לא יתקיים שיעור תנ"ך, במקום זה ללאה יש מה לספר לכם". עמדתי מול כיתה של 36 תלמידים, מתרגשת מאוד, וסיפרתי להם שאני חולה במחלה בשם "הודג'קינס" שהיא מחלת סרטן (אז הייתה פחות מודעות למחלה מאשר היום), הסברתי להם שאני חובשת פאה, וביקשתי מהם לעזור לי להשלים את הלימודים וכן לעזור לי בכל דבר אחר שאזדקק לו. הם נדהמו, אני זוכרת עד היום את התלמידים "הערסים" של הכתה שנהיו רכרוכיים ושאלו אותי שאלות, כמו האם זה כרוני ? האם זה מדבק ? האם אני אחזור ללמוד ? ולי הייתה כל הסבלנות והתשובות לכולם. אותה חברה שדיברה עלי מאחורי הגב, באה אלי בסוף השיעור לבקש סליחה. אמרתי לה שקודם צריך לשאול את הבן אדם ולא להרוג אותו מיד.
לאחר חצי שנה מתחילת הטיפולים נכנסתי לרופאה שלי, והיא הודיעה לי ולאימי שהבראתי מהמחלה, יצאתי למסדרון והתחלתי לצעוק משמחה. עד היום אני נמצאת במעקב שנתי של בדיקות דם, צילום ובדיקות נוספות, וכמובן בדיקת רופא. אני כבר בריאה 14 שנה, מאושרת ושמחה, לומדת ועובדת ורוצה להעביר לכם את המסר שרק עם כוח רצון אפשר לנצח את המחלה הזו, אסור להתייאש ותמיד לחייך. עד היום אני לא מאמינה שעברתי מחלה כזו.
ניתן לפנות ללאה בדואר אלקטרוני: leahs@justice.gov.il
<< בחזרה לדף הראשי