מאת: אמנון איתמר גוברין
אני זוכר את ההתרמות למען האגודה למלחמה בסרטן במבצע "הקש בדלת" כשהייתי ילד ילד, ברחוב איינשטיין בחיפה. ילדים מתדפקים בדלת ביתנו וההורים שלי תורמים להם ומקבלים פתק. כמה אנשים שקרובים אליי נפטרו מסוגים שונים של סרטן, החל באמו של אבי, שמעולם לא הכרתי, שמתה מסרטן השד בשנות השישים של המאה העשרים. גם אחיו של אבי נפטר בשנות השלושים של המאה הקודמת, והוא רק בן 14. למרות זאת, מחלת הסרטן הייתה מספיק רחוקה ממני, וכשאחי נפטר ב-1991 בנסיבות טרגיות, הסרטן התרחק ממני עוד יותר, עד לשנת 2019.
בינואר 2019 אמי נפלה מהמיטה. בבדיקת דימות סי-טי התגלה גידול מסוג GBM במוחה. יום לאחר מכן עליתי על מטוס מסיאטל, מקום מגוריי דאז, לישראל, והחלו חודשים עמוסים במאורעות, רגשות וזכרונות, עד לסוף. חודשים של ניסיון למציאת פתרון, השלמה עם חוסר הפתרון, מקסום הזמן שנותר והתמודדות עם ההידרדרות המהירה עקב גידול במוח לצד האלצהיימר שאמי בת ה-81 סבלה ממנו. במשך כחצי שנה חייתי על קו סיאטל-חיפה, מנווט בין החיים שלא פסקו בארה"ב - משפחה, ארבעה ילדים, עבודה חדשה - לישן והמוכר, בית ילדותי ברחוב איינשטיין בחיפה, בו המשיכו להתגורר הוריי.
בתור בן יחיד, המסע שלי לצד שעון החול שממשיך לזלוג בדממה, עם הסוף הידוע מראש שהיה במרחק לא ברור של שבועות עד חודשים על פי הרופאים, היה מסע בודד, אפילו בליווי בני המשפחה והחברים הקרובים. מהחלטה של מלחמת חורמה – ננתח וננצח את הגידול, עברתי למצב של השלמה ומיצוי זמן שנותר. פחות משנה לאחר פטירתה של אמי, כשההתמודדות והאובדן היו עוד טריים עבורי, כתבתי את "שישה חודשים", ספר חשוף, הכתוב מנקודת מבטי על התקופה הסוערת הזו. כמי שלאורך שנים רבות לא שיתף אחרים באובדן אחיו הבכור, החלטתי הפעם לנהוג אחרת. שיתפתי בני משפחה וחברים כאשר אמי חלתה, ובהמשך כתבתי ספר, שמעניק לקוראיו, במיוחד למי שאיבד אדם אהוב למחלת הסרטן או עלול לאבד בקרוב, תחושת שייכות, כוח להמשיך, התבוננות על הקיום שלאחר האובדן ורבים מוצאים בו את עצמם ואת הביטוי לרגשותיהם.