"בשורות טובות''. המזכירה של קופת החולים מחזירה לה את ההפניה יחד עם פתק ההמתנה לחדר 219.
בזמן שהכירורג ממשמש לה את הציצי ומנסה בכוח להוציא איזה נוזל מגוש קטן ואומר לה "זה כלום" היא עוצרת נשימה. מהדקת שיניים. "בשורות טובות" הרופא צועק לה בדרך החוצה, והיא מחזיקה ביד הפניה לאולטרסאונד.
היא ממתינה עם פתק 2017 מול חדר 103 במכון האולטרסאונד.
הטכנאית עם כיסוי הראש מחייכת רוב הבדיקה. נוזל הסיכוך מקפיא לה בינתיים את הציצי והיא מעט רועדת מקור. המזגן עומד על 19 מעלות.
היא סופרת שעה מול חדר 102 במכון הממוגרפיה, מתרכזת בשאיפה ובנשיפה שלה, מחזיקה ספר ביד כאילו היא עסוקה.
המספר 309 שלה מופיע בצג והטכנאית מבקשת ממנה במבטא רוסי לגשת לחדר ולחשוף את פלג גופה העליון.
האחות הצעירה עם הצעיף הורוד מפטפטת בעליזות והיא מתכווצת יחד עם הציצי שלה שנמעך עכשיו בין 2 פלטות עד לעובי 5 של סנטימטרים.
"בשורות טובות" עונה לה המזכירה של מכון ה- MRI, תמתיני בבקשה מול חדר 201, תורידי את כל התכשיטים ותכנסי לחלוק".
20 דקות של רעש עצום מהדד בתוך כל גופה למרות המוזיקה של שלמה ארצי שבאוזניות.
"שיהיו בשורות טובות" הרופא שביצע את הביופסיה מושיט לה את דו"ח הטיפולים ומזכיר לה לא להתרחץ היום.
שוב היא ממתינה מול חדר 219. כל התוצאות בידיה. בתוכה היא כבר יודעת שבשורות טובות לא יהיו כאן.
היא חוזרת הביתה, מסתכלת לבעלה בעיניים ומעבירה את היד שלה על הציצי כמו גיליוטינה, תנועה שמדמה בדרך כלל חיתוך של הגרון והולכת למטבח לערוך את השולחן לארוחת ערב.
בלילה היא מחזיקה את הציצי שלה כמו ספל תה חם, כשכל רצונה הוא לנחם אותו.
היא מבקשת מכל חבריה שישלחו לה שיר עצוב ושיר שמח, כי ככה היא מרגישה, ואורזת תיק שבו היא אוספת שמיכה חמה, לב מלבני לגו שבנה בנה לה ושוקולד משובח, שלא יחסר דבר.
בערב של הניתוח היא מכניסה את כל הצער היגון והפחד שאי פעם חוותה ואי פעם הרגישה אל תוך הציצי ונפרדת ממנו בשלמות ובלי דרמה.
היא לובשת כובע ניילון לא מחמיא, כאילו הולכת למקלחת בבית מלון, חלוק ואפילו מקבלת גרביים לבנות.
הרופא המרדים שנראה כמו אופנוען של הארלי דוידסון טועה עם פתיחת הוריד בצדדים, מה שלרגע יוצר פניקה קלה בליבה ודרישה מהכירורג לסמן בברור עם טוש שחור את הצד המיועד.
היא מנסה עוד להתלוצץ עם הצוות הרפואי וכבר לא זוכרת מתי נרדמה ומה היה.
היא ישנה עכשיו עם היד יותר קרוב לליבה מרגישה אותו דופק בין אצבעותיה כמו ציפור קטנה ומבוהלת.
היא תוהה לגבי שדיים. מן תחושה מוכרת כשרוצים לקנות אוטו חדש ואז כל הזמן רואים את הדגם הנחשק חולף מולך ברחוב או שבזמן הריון כל אישה שנייה סוחבת בטן לפניה גם כן. האם מרגע זה היא תתחיל להסתכל רק על שדיים? האם יש דבר כזה קנאת שד דומה קנאת הפין של פרויד? שדיים גדולים ושופעים, שיוצאים ובורחים מהחזיות שלהם, שדיים קטנים ואגסים. שדיים ללא חזייה. שדיים שדחוסים בחזייה. שדיים נפולים וריקים כמו שקית שוקו ריקה. "אולי ככה גברים מסתובבים להם כל הזמן?" חושבת לעצמה וצוחקת, ופתאום שמה לב שעדיין היא נשארה היא. אז היא הייתה בת 49 . באוקטובר היא בת 51 . בשורות טובות.
חודש אוקטובר, סתיו באוויר. היא יושבת מאחורי בן זוגה על האופנוע. החצבים מקשטים את השטחים הפתוחים. הם בדרך לראות סרט בקולנוע. הג'יימס בונד החדש. אפילו שהיא לא מתחברת לסרטי אקשן, לעולם לא פספסה אף אחד מסרטיו של הסוכן האנגלי. הם ברחו להצגת צהריים, הילדים עוד במסגרות. גונבים לעצמם זמן איכות יחד באמצע היום. מבעד לקסדה היא תופסת לרגע בזווית העין פרסומת שכבר ראתה פרוסה על פני העיר.
אישה עם קרחת קורצת לה. סרט פרפר קטן ורוד מקשט את פינת הכרזה. הסמלים ברורים. זה החודש המוקדש למודעות לסרטן שד. הכל בורוד.
בראשון של אותו חודש היא חגגה לעצמה יובל. את סוף החודש היא תחגוג שנה מאז הניתוח להסרת שד שמאל.
מסתבר שלרוב חולים בצד שמאל, ככה קראה באיזו כתבה לא מזמן.
במקום שהיה שד יש לה עכשיו קעקוע. קעקוע ראשון בגיל 50 . אחרי הניתוח סוף סוף היא קיבלה הזדמנות ואומץ. היא עשתה אותו בספונטניות במקום הראשון אליו נכנסה.
פרח סבא נטוע בגובה הצלקת וצומח ממנה ושמונה זרעים קטנים משתחרים ומתפזרים לכל עבר בחזה. היא אוהבת אותו. הקעקוע עוזר לה להתרגל לגוף החדש, להתגבר על המבוכה והבושה שהניתוח השאיר לה כמתנה. היא קיבלה גם עציץ ממרפאת בריאות האישה באותה הזדמנות.
היא שומרת ומשקה אותו בקפדנות, את אותו עציץ צבוע ורוד שבו כבר שנה צומח סוקולנט עדין.
מזכרת של תקווה שגם הציצי שלה יכול לגדול ולצמוח מחדש כמו הצמח הזה שמונח על מדף הספרים.
רעיון שבנה הקטן העניק לה כאשר ששיתפה אותו לפני הניתוח. הם צחקו יחד.
הרי היא יצאה בזול. ניתוח צד אחד, בלי כימו, בלי הקרנות. ובכל זאת הדמעות שנדחקו החוצה מתייבשות להן עכשיו ברוח במהלך הנסיעה לאולם הקולנוע.
היא מהדקת את החיבוק שלה, נצמדת חזק ומרגישה את הפרוטזה שיוצרת כרית קפיצית בינה לבן זוגה.
הוא בחרה פרוטזה שקופה. זאת שהיתה בצבע גוף נתנה לה להרגיש דחייה, אפילו גועל. חפץ שמנסה להיות דומה אבל רחוק מלהפוך אי פעם חלק ממך. עדיף כבר שקוף – שונה ואחר. גם השם ''אקווה ווייב'' מזכיר לה הזמנה לחופשה אקזוטית.
היה רק רגע אחד קצר של בהלה, כאשר היא הסירה את התחבושת והסתכלה על עצמה בפעם הראשונה. יושבת מול מראה. לבדה. בסקרנות לאני החדש הזה שלה.
במפתיע אותו רגע תקף אותה חושך, מחנק וחסר אוויר. היא צנחה אל תוך בור עצום וכל הגוף שלה פשוט החליק מהכסא. למזלה היא ישבה ולא עמדה, אחרת זה היה עלול להגמר בחבלה. היא נשכבה על הרצפה הקרירה ונתנה לידיעה החדשה על גופה לשקוע פנימה ולהפוך להיות שוב כאחד עם עצמה. היא נשמה, היא נשפה ואז קמה לתחייה.
הדבר הראשון שעשתה היה לעשות סדר בקופסת החזיות. חלק פשוט זרקה, בחלק גזרה כיס עבור הפרוטזה הראשונה שקיבלה מתנה מהעובדת הסוציאלית עוד בבית חולים. היא בחרה כרית סרוגה בצבעי פסטל, חפץ שהזכיר לה משחקים אנתרופוסופיים.
לחזייה אחד היא גזרה צד אחד לגמרי, הכינה מן רטיית עין של שודד ים לצד הפגוע ושחררה את הצד הבריא. היא הרגישה נועזת וסקסית כמו פיראטית. היא מעצבת את העתיד החדש שלה.
כבר שנה, בכל בוקר, כשהיא סוגרת את החזיה, היא מרגישה את הפרוטזה נצמדת אל הגוף שלה, כמו שריון , ומסתירה מאחוריה צלקת, ריק, כלום. היא מנסה להיות שלמה.
שחקנית שנכנסת לדמות דרך התחפושת. מעמידה פנים כאישה רגילה.
סוד שיש עליה לשמור עליו. חולשה שמוסתרת מאחרי הנורמליות.
הסלוגן "אחת מתוך תשע" קופץ לה במהירות מול העיניים. היא מרגישה הכי לבד שבעולם.
היא לא באמת רוצה לפגוש אישה שעברה את אותו הדבר או דבר מה דומה. כאילו אותו מפגש ייתן חותמת סופית על מה שעברה. שבאמת היה לה סרטן. היא עוד רחוקה מלהשלים עם העובדה.
המילה הזאת לא יוצאת לה מהפה. לשמור אותה בפנים נותנת לה עוד אפשרות להכחיש. היא חיה בשלווה עם התוצאה כאילו לעולם לא חלתה במחלה הזאת שמגיעה רק לאנשים אחרים. אותם נשים שעכשיו מחייכות אליה מהפוסטרים ברחובות העיר.
עכשיו להיחשף לכל הפרסומות האלו אפילו קצת מעצבן אותה. היא לא רוצה לפגוש את עצמה בתוך המודעות. היא לא רוצה להרגיש את החסר. למרות שהיא יודעת שהקמפיין חשוב וגילוי מוקדם מציל חיים. כמו שגם הציל את חייה.
את החיים היא רוצה לחגוג היום עם בן זוגה, פשוט לראות סרט בקולנוע, לצלול יחד אל עולם של רע וטוב. שהגבולות ביניהם ברורים. יש גבר חסון, אישה יפה. כולם מושלמים וחזקים. מצליחים להתגבר על המכשולים שהרעים מעמידים בפניהם. בסוף הטובים מנצחים.
''נקנה גם פופקורן?'' היא לוחשת לבעלה באוזן והוא כתשובה טופח ברכות על רגלה. פרסומת של "אל על" עם מגדל אייפל תופס עכשיו את עיניה.
אין את מי או מה לנצח בחיים. יש רק להיות.
"אולי נטוס לפריז"? היא בדרך אל החופש האמיתי. בלי חזייה, בלי סוד, להיות פשוט אישה עם שד אחד. משוחררת. אמזונה.
קישור לבלוג של סילקה בן אפרים