התמודדות. מילה כל כך גדולה עם משמעות כל כך כבדה. עמידה מול מצבים, מול אתגרים, מול אנשים, מולנו עצמינו. מצידה האחד של המילה נמצא המאמץ לשלוט, מצידה האחר נמצא משהו שלא בשליטתנו. נשמע כמעט בלתי אפשרי, נכון? נכון. כמעט בלתי אפשרי. כמעט. כי באמת ובתמים, אני גיליתי שהכל אפשרי.
אפשרי להתמודד. אפשרי לקחת סיטואציה שמחרבת את עולמינו, ולקטוף את פירותיה. קשה להתמודד, קשה מאוד. והחלק הכי קשה הוא לאו דווקא להתמודד עם הסביבה, אלא להתמודד עם עצמינו. עם המחשבות שלנו שטסות במהירות מופרזת, עם הרצונות שלנו שלאו דווקא ניתנים לסיפוק, ובטח שלא בתקופה הזאת. בתקופה הזאת. זו תקופה, והיא תעבור. תקופה מטלטלת, תקופה מסעירה ומשנה חיים, אבל היא תעבור. נכון, יישארו צלקות, על גופי ובתוך ראשי, והן תמיד יזכירו לי את הקושי והסבל, אבל לא ניתן להתעלם גם מצידו השני של המטבע.
אני לוקא שטורפר, ובגיל 22 גיליתי שיש לי סרטן. סטודנט לפסיכולוגיה קלינית בצרפת, בתחילת תקופת השיא של חייו, מה סרטן עכשיו? את הסרטן גיליתי אחרי תקופה של כאבי בטן שלא פסקו (דיברנו על תקופות, והנה, גם הכאבים פסקו), ובאותו הערב של ההבחנה בצרפת כבר תפסתי טיסה לישראל, כדי להתחיל ולקבל טיפול בעודי מוקף במשפחה ובחברים. במהלך ההתמודדות שלי עם הסרטן הרגשתי שהוא לקח ממני הכל. את החיים המוכרים, את המקום שגרתי בו, את השפה שדיברתי בה, את האנשים שהסתובבתי איתם, את הלימודים שלי, את העבודה שלי, את החיים שלי. התאבלתי לילות ארוכים על חיי הקודמים, והקשה מכל היה שהרגשתי שלא מבינים אותי, ושלא יודעים איך אני מרגיש באמת, ובאיזו עוצמה. אלוהים, באיזו עוצמה...
הנה משהו שלא בשליטתנו (או שכן? זה כבר לשיחה אחרת...), הסרטן. אבל צריך שני נתונים כדי להשלים את ההגדרה להתמודדות. הבנתי שחסר לי המאמץ לשלוט, אחרת אני לא מתמודד עם הסרטן, אלא נכנע לו. אז התחלתי לכתוב. וכתבתי אמיתי, כנה, אל תוך הלילה. כתבתי חיבור על איך זה מרגיש להביט במראה ולראות אותך, או לראות מישהו, שנראה כל כך זר מהמוכר. דמות לבנה, רזה, בלי שיער והבעה. כמה ימים אחר כך כתבתי על המבטים ברחוב, ועל איך אני משייך הכל למחלה. לאחר מכן כתבתי על הימים שאחרי הטיפול הכימותרפי, ועל איזה טוב זה מרגיש לחיות קצת בין טיפול לטיפול. המחשבות שלי נעשו לפתע מילים כתובות, וכשאנחנו קוראים את מחשבותינו אנחנו מסוגלים להסתכל עליהן אחרת, ולא לפחד מהן, כי הן כבר פרוסות לפנינו, ולכן נותר רק.... להתמודד. כתבתי עוד ועוד, עד שהוצאתי את הספר "קצרים על סרטן", המורכב מ-18 חיבורים העוסקים בנושאים שונים בהתמודדות. עם ההתמודדות הגיעה גם ההבנה, ההבנה שהחיים לא נהרסו, אלא שינו כיוון, ולאו דווקא לרעה. זכיתי להבין כמה החיים שבריריים, כן כן, זוהי זכות, כיוון שכעת חושיי מחודדים כל כך, והמודעות שלי לגבי מה אני באמת רוצה, ובעיקר - איך אני רוצה לחיות את חיי, עלתה שלב. אז נכון, חוויתי המון קושי במהלך הדרך, ועודני חווה, ואני גם בטוח שאחווה כשהכל יגמר, אבל זכיתי להכיר גם צד אחר בחיים האלו, צד שהוא לאו דווקא יפה, ולא כל כך נעים בלשון המעטה. אבל צד שלא כולם זוכים להכיר אותו, ואלו שכן – תנחומיי. אבל תמיד תזכרו שידע, זה כוח...