הסיפור שלי שאותו אחשוף בפניכם כעת התחיל בחודש מאי 2017.
כאשר התעוררתי מהשינה, הרגשתי בליטה על גבי לשוני. לא ייחסתי לכך חשיבות, היות וידעתי כי יש מושג הנקרא אפטה, תופעה חולפת ומוכרת. הזמן עבר לו, ואותה 'אפטה' גדלה עד לממדים של 3 ס"מ.
החלטתי לבחון את הנושא לעומק, וניגשתי לרופא השיניים שלי על מנת שיבדוק האם זה קשור לחיכוך בשן. כאשר הציץ הרופא בלשון, קלטתי את המבט. מיד הופניתי על ידו למומחה פה ולסת.
המומחה הסתכל לפה שלי ומיד הורה לי לגשת לבית חולים ללקיחת ביופסיה, שם עשו לי הרדמה חלקית וכרתו חלק קטן עבור הבדיקה. זה לא היה תענוג גדול במיוחד אך דבר הכרחי.
כאשר חזרתי הביתה, מיד פתחתי גוגל וחיפשתי פרטים על הדבר שחשדתי בו מיד - סרטן הפה והלשון. מדובר בסרטן די נדיר ואלים, שמתגלה לרוב בקרב מעשנים וכאלו שצורכים כמויות גדולות של אלכוהול. אני באופן אישי, לא מעשן ולא שותה. כאן אציין כי מי שנכנס לאינטרנט יכול לצאת עם דכאון עמוק. החלטתי מיד כי אני עוזב את כל הכתבות והתיאורים, לא מאבד צלילות ומתחיל במלחמה הפרטית שלי.
ראשית, רשמתי לעצמי כמה מושגים : 'החיים והמוות ביד הלשון', 'לשון נופל על לשון', 'לשון הרע', 'כפל לשון', 'לשון מושחזת', 'חד לשון' וכו'. הומור עבורי הוא אחד מהכלים הטובים ביותר להתמודד עם לחץ.
נזכרתי בחלום שליווה אותי בחודשיים שקדמו לגילוי. בחלומי, אני נלחם עם בריון אשר ניסה לגנוב את ארנקי, ובמהלך המאבק הוא פגע לי בלסת תוך שבירת שיניים, כשהחלום עצמו לא כלל לשון.
לאחר סדרת בדיקות ותוצאות שהיו ידועות מבחינתי מראש, נמצא כי אכן חליתי בסרטן הפה והלסת. לא הופתעתי מהממצאים, בשיחה בטרום ניתוח הוסבר לי שזה ניתוח מורכב ולמזלי זה התגלה בשלב מוקדם.
ניסיתי לא להיכנס למרה שחורה. תהיתי כיצד אומר זאת ליקיריי? ולמי? ניסיתי להתמודד עם המחשבות הקשות ועם החרדה. לבסוף, סיפרתי למשפחתי הקרובה, שחלקם הגיבו בהלם, וחלקם ניסו לעודד ולתמוך. ההומור עזר לי להתמודד גם עם התגובות מצד יקיריי וגם עם הבעת הרחמים מצדם.
ביום הניתוח, שהתרחש בשעות הבוקר, קיבלתי בגדים סטריליים לאחר מקלחת. המנתח שלי נשאל בחקירה צולבת שאלות רבות מצדי, ואני מודה לו על כך שהשיב על כולן, גם על הקשות ביותר בעיניי, כמו לדוגמה נושא תופעות הלוואי, הכאבים וכו'. הוכנסתי למחלקת א.א.ג ושם התגלה לי "עם ישראל במיטבו". מצד אחד, באים לבקר חולה ומדברים איתו על פוליטיקה, ביטחון ורפואה, ומצד שני מגיעים ועושים חפלה עם אבטיח סביב מיטתו של חולה. אז איפה בדיוק החולה?
בדרכי לניתוח, הסניטר אשר דחף את המיטה ניסה להתיידד איתי, וסיפר לי תוך כדי הובלתי לחדר הניתוח כי חייבים לו כסף עבור שיפוץ בית, ואינו יודע מה לעשות. נתתי לו טיפ קטן בנוגע לבעיה שלו רגע לפני שנפרדנו. לבסוף, הגעתי לאזור ההמתנה שהזכיר לי את אולם הטיסות בנמל התעופה בן גוריון. כשהגיע תורי, הוכנסתי לחדר ניתוח בו שהו כ-8 אנשי צוות. הם איחלו לי בהצלחה ואז נרדמתי כאשר אני רגוע ולא מפחד. הניתוח הסתיים אחרי 5.5 שעות ובשעה 18.00 התעוררתי בחדר טיפול נמרץ , כאשר אני מחובר למכשיר רפואי.
הדבר ראשון היה ששמחתי לראות כי לא נלקחו ממני שתלים, שהצלחתי לדבר כמו שצריך, ושלא חשתי בכאבים. המנתח הגיע לבקר אותי והסביר לי על מהלך הניתוח. חשתי הקלה גדולה כשהוא אמר לי שהיה ניתוח מורכב אך התוצאה הייתה מעודדת.
הייתי עדיין מטושטש, ואז הופיעה ליד מיטתי קבוצה גדולה של סטודנטים שקיבלו הסבר ממצה על התהליך. חשבתי לעצמי: "כמה שפר עליי מזלי שהניתוח לא בוצע באזור המפשעה". בבוקר כשקמתי, לא הבנתי מה יהיה כשאצטרך להטיל את מימי. האחות ענתה לי בחיוך מנצח כי כבר תרמתי 2 ליטר באמצעות חיבור למכשיר הקטטר. כל מי שהתנסה בזה מבין מדוע קטטר שמו. כי אחרי הוצאתו - פשוט לא מפסיקים לקטר. ואכן, הכאב היחידי שחוויתי זה היה אחרי הוצאתו.
מספר דקות טרם העברתי למחלקת אף אוזן גרון, הגיעה אליי הפיזיותרפיסטית. היא הוציאה מתקן פלסטיק עם 3 חרוזים בצבעים שונים, וציינה כי מאחר והייתי מורדם ומונשם, חשוב לתרגל נשימה ושאיפה. שאלתי אותה כמה חרוזים עליי להעלות בנשימה, היא השיבה כי אם אגיע לאחד זה יהיה נהדר. כבר בניסיון הראשון שלי, העליתי את כל החרוזים ואף השארתי אותם דבוקים לקצה המתקן. הפיזיותרפיסטית הייתה בשוק. הנחישות הזו מצדי לא הגיעה משום מקום אלא ממקומות שאנו לא יודעים כמה רוח האדם חזקה. בלי אופטימיות, השלמה והומור, ההתמודדות עם הסיטואציה היא קשה מאוד.
זכיתי שייקח אותי אותו סניטר למחלקה, הוא לא ידע בכלל כי כרתו לי חלק מהלשון כי דיברתי רגיל, רק שקולי נהיה דומה לקולו של רפי גינת. הוא לקח אותי לחדר שאותו חלקתי עם עוד כמה חולים. הדבר שהכי רציתי היה להתקלח. קמתי בכוחות עצמי לעשות זאת. כוח האדם במחלקה היה מצומצם והעדפתי כי יטפלו במי שבאמת זקוק לכך.
כשקמתי להתקלח, ראיתי במראה לראשונה את פניי, לשוני, והתפרים האומנותיים על גרוני. אחרי המקלחת ראיתי כי בטעות לקחתי מכנסיים של נשים הרות ועוד 3 אנשים יכולים להיכנס אליהם. לא פלא שמבקרים במסדרון הביטו במבט מוזר על חולה ההולך עם נקז בידו, ואשר מחזיק במכנסיו שלא ייפלו.
מניסיון קודם ביום הראשון לאשפוז, הזמנתי טלוויזיה למקומי. אין מדובר בחדר, אלא בפינה מכוסה וילון עם כורסא למבקרים. בעת הגשת ארוחת צהריים, צחוק הגורל אבל הצוות הגיש בשר הדומה ללשון עם תוספת תפוחי אדמה. שאלתי מיד האם מדובר בהסכם עודפים עם חדר ניתוח? ובלילה כאשר התעוררתי ראיתי כי בטלוויזיה מגישים תוכנית שהקטע שהוקרן היה, איך לא? ניתוח הסרת גידול בסדרה רפואית מוכרת. ככלל, סדר היום בבית חולים הזכיר לי טירונות: השכמה, בדיקות, שעות חופשיות, 3 ארוחות משביעות, ואצלי כמו נער: לחץ דם היה 120 על 78, חום 36.5 וללא ליחה. ממש מוכן לשיגור הביתה.
המתנתי לקבלת תוצאות הפתולוגיה. התכוננתי נפשית לתוצאות לא קלות והמשך טיפול ארוך ומורכב. לשמחתי, הבדיקות שהתקבלו היו ללא כל ממצא פתולוגי המחייב המשך טיפול אונקולוגי, ועליי לבצע רק מעקב וביקורת תקופתית.
כאשר מדובר במצבים מורכבים, וקבלת אבחנה קשה כמו "חלית בסרטן", נוכחתי לדעת כי מה שעוזר לי בהתמודדות, זה הומור, סביבה משפחתית תומכת ומבינה, והיכולת לא ליפול כאשר אתה עצוב, מוטרד או חושש. אין ספק שזה עוזר בכל מה שקשור בהתמודדות.
תודתי נתונה מעומק הלב לכל הצוות שטיפל בי: ממרפאת חוץ פה ולסת, הרופאים והאחיות ועד רופאי ואחיות מחלקת אף אוזן גרון, המתמחים, הסניטרים, והאחים המסורים. הנכם עושים עבודת קודש. בלי נשמה יתרה לא ניתן לעסוק במקצוע שכזה.
כל מי שעודד, תמך והתקשר - תודה רבה מעומק הלב. תמיכה היא דבר מאוד חשוב לחולה.
חשוב לי שתשתפו את סיפורי ברשתות החברתיות בשביל להגיע לקהל יעד הנמצא בתחילת הדרך. אני מודה לחברים וגם לאלמוניים, שקראו את סיפורי, על התגובות מחממות הלב.
המסר העיקרי שלי מכל הסיפור הוא – אל תיפלו ברוחכם.
מעריך ומוקיר את תגובותיכם, ומקווה שאת המסע הזה לא אצטרך לעבור שוב.
אמיר אברמזון
טל. 0525630030
בחזרה לדף ראשי >