סיפור ההתמודדות של נסים נהר דעא עם סרטן הערמונית

מרגע שעלה חשד שיש לי סרטן הערמונית, החלטתי לתעד את כל הקורה לי. הרישום, נעשה בזמן אמת.

"הבעיה איתך", הייתה אימא שלי אומרת, "שאתה מתחיל הכול בהתלהבות ואף פעם לא גומר את מה שהתחלת". אולי זה היה נכון ואולי זה נכון כעת. אולי. דבריה של אימי השפיעו עליי מאוד ולקחתי אל ליבי לגמור ולסיים כל מה שהתחלתי. מאז אני משתדל מאוד לא רק להתחיל אלא גם לסיים כל דבר שאני מתחיל בו. גם את הסרטן שיש או אין לי אני לוקח על עצמי לסיים. בין שיהא הדבר באופן זה או אחר.

הרומן שלי עם הסרטן, לכאורה, החל לפני שמונה שנים,  לאחר תלונתי על בעיה בהטלת שתן "מהוססת ותכופה", כפי שהגדיר במדויק רופא המשפחה שלי. הוא הפנה  אותי לבדיקת  PSA שבעקבות תוצאותיה נשלחתי לאורולוג. האורולוג של קופת החולים שהלכתי אליו באופן פרטי היה בעלות של 750 שח.   הוא היה מאוד נחמד, האורולוג, נופת צופים. הוא הסביר לי מה הוא הולך לעשות והבנתי. אך כאשר האצבע שלו גיששה באזור הערמונית, דרך הרקטום, התחושה שהציפה אותי הייתה - אונס.

בעיות הטלת השתן החריפו במשך השנים. שום יציאה מהבית לא הייתה יכולה להתקיים ללא תכנון מוקדם וסימון המקומות בהם אפשר להגיע בזמן לשירותים. הנושא היה על "אש קטנה", או כזרזיף, במשך שנים. לאחר נדנודים חוזרים של הנודעת כ"סבתא של הנכדות"  עשיתי עוד בדיקת PSA - ביום שלישי, 08.11.2016 הבדיקה חזרה והורתה על ערכים גבוהים. ממש קפיצת מדרגה.

בשלב זה, "הסבתא של הנכדות" החליטה לעזור לי לקדם את התור, תכננה "לקצר תהליכים". הושבתי את "הסבתא של הנכדות" ואמרתי לה כך: "אני , הפיזי, מאוד חשוב. אני לא הולך להתרשל. כל מה שיהיה צורך לעשות, אעשה. מצד שני, מעבר ל'אני הפיזי' ששמו נסים, ישנו נסים 'התודעתי', ה'אני שלי', ההכרה, התודעה, הערכים, המצפון, הרצונות, הסלידות והאהבות. אני לא הולך לבגוד בעצמי, בשום פנים ואופן, גם אם זה יעלה בחיי. אני לא הולך להשתמש בפרוטקציה. המודל שלי (וכאן עברתי קצת לזיבולי מוח) הוא סוקרטס, שהיה יכול להציל עצמו במשפטו ואף לברוח לאחר מכן מהכלא, והעדיף שלא לעשות כן, משום שכל חייו הטיף לשמירת החוק וכיבודו. ובכן, שום פנייה להקדמות תורים. אני לא משתמש בפרוטקציה שהתנגדתי לה כל חיי". "הסבתא של הנכדות" הבינה שאני מקרה אבוד, וקיבלה את הגזירה שגזרתי, עליה ועל עצמי. או שכך נדמה לי.

***

לאחר המתנה נוספת באו שתי עובדות וגררו את המיטה הניידת ששכבתי עליה, עטוף בניילון, לחדר הניתוחים. הושכבתי על מיטה מוזרה והתבקשתי לזוז קדימה, הרופא, המרדים והטכנאי רקדו סביבי. הם חיברו אותי לכל מיני דברים, צנרת, מסכת חמצן.

אמרתי להם שאני מרגיש כמו מכונית שעולה על הבור בטסט. זה הצחיק את שלושתם. אחד מהם אמר: "ממש כך, אנחנו נשפץ לך את האגזוז". המרדים הקפיד להסביר לי כל שלב: "עכשיו אני שם לך מסכת חמצן", "עכשיו אני מתחיל להרדים אותך", "בעוד חצי דקה תהיה רדום..."

התעוררתי. הראייה מטושטשת במקצת. באלפית השנייה שבה התעוררתי ידעתי מי אני, איפה אני ולמה. אחות ניגשה אליי ושאלה איך אני מרגיש. השבתי.Never better" " זה היה די משעמם להביט על החדר באופן מטושטש ולכן ניסיתי להצחיק את האחות. היא צחקה במקומות הנכונים.

***

הגיעו תוצאות צילום בית הבליעה. יש התעבות בגרון, והדבר גורם לכך שמזון נכנס לוושט. כפי שחשתי. נראה שחוסר הבנה הוא מתכון לא רע לרוגע. לא קישרתי  את הבדיקה הזאת לסרטן. ואילו "הסבתא של הנכדות" הבינה שהבדיקה בבית הבליעה נועדה לשלול או לאמת אפשרות של סרטן בגרון.

יש אזור בו מערכת גרון, אף, אוזן והמערכת הגסטרונומית, אינו מוכר לשתיהן ולמדע הרפואה. זו ההתעבות המשונה בבית הבליעה שלי. מסתבר שזה אזור חיץ, שטח אקסטריטוריאלי, ששתי הממלכות, זו של גרון, אף, אוזן וזו של הגסטרו לא מצליחות להחליט איפה עובר הגבול בין שתיהן. בעוד שהגסטרולוגיה סברה שזו בעיה של גרון, אף, או אוזן, הרי שמערכת הגרון, אף, אוזן, סברה שזה מעבר לקווי האויב. וכאשר רופא הגסטרו הניף ידיו בחוסר אונים - יען כי, זה לא "שלו" - קיוויתי שהבעיה תיפטר לפני שיימצא פתרון לבעיית הר הבית בין המוסלמים ליהודים. לבסוף, הגסטרולוג נעתר והחליט לבצע בי קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה, לבדוק את ההתעבות בגרון ואם יהיה צורך ייקח ביופסיה. העיקר שאזכה לעוד ביקור ברקטום, ולפניו - חוקן. האושר והעושר שהחיים מזמנים לבני האדם הוא בלתי נדלה.

***

אחת מתוצאות הלוואי של שתייה מרובה ומגורים חלקיים בשירותים היא - לא להאמין - תחושה כמעט אורגזמית במהלך מתן השתן. ההסבר הפיזיולוגי די ברור. ההקרנה גורמת, כאמור מעלה, להתרחבות הרקמה באזור הערמונית, ההרחבה באה על חשבון התכווצות צינור השופכה. התוצאה - כל ביקור בשירותים חצי אורגזמה. כעת, אני וכנראה גברים רבים אחרים, ודאי מצויים בדילמה - להשאיר את המצב על כנו, לקבל חצי אורגזמה כל חמש דקות, או להבריא? אם איני טועה, בסרטו של וודי אלן "ישנוני" יש קטע, בו הוא נכנס ל"אורגזמטרון" ומקבל אורגזמה כל מספר שניות, ויוצא מהמכשיר אפוי ועם עשן מהאוזניים. בינתיים אין לי עשן מהאוזניים, ולכן אין סיבה להפסיק את ההנאה. רישום פטנט: בזאת אני מגיש בקשה לרישום פטנט. רוצה אורגזמה אחת ועוד אחת? קבל סרטן ערמונית. הצלחה מובטחת. הרעיון האבולוציוני להעניק מאה אורגזמות ביום כתמורה לסרטן ערמונית הוא רעיון כביר. אם למות, לפחות עם חיוך על השפתיים. ותודה לדארווין.

***

כל הריצות האלה - טפסים, בדיקות, קביעת תורים, "ניהול התורים והבדיקות" די מוציאים את כל הכיף מהמחלה עצמה.

***

איך לא? הטיול שתכננו לבודפשט נופל על ההקרנות. צלצלנו לאל-על (אל-על הכי קרוב לבית), והפקידה אמרה ש"אין מה לעשות" ורק אם אני מאושפז "זה נחשב".

לקחתי את הטלפון מ"הסבתא של הנכדות" ואמרתי לפקידה: "מה שאני הולך להגיד זה לא מולך, לא אישית אלייך אלא לאל-על - הטיול בעוד שלושה חודשים, אין לכם שום בעיה להחליף אותנו בנוסעים אחרים. במועד הזה יש לי טיפול בהקרנות, אם לא אקבל את הכסף בחזרה אמרח את אל-על בזפת ואתקע באל-על נוצות ואגלגל את אל-על בכביש". היא אמרה: "רגע, אני צריכה להתייעץ". אחרי שלוש דקות חזרה ואמרה: "תשלח בפקס את תאריך הטיפול וסיבת הטיפול". שלחנו. כשעה המתנה ל-"אל-על הכי קרוב לבית" ולבסוף קיבלנו אישור שקיבלו את הפקס.

***

לא נאבקתי. המשכתי בחיי כסדרם. לא אפשרתי "לסביבה שלי" לרחם עליי, "לעזור לי", וגם לא הסכמתי ש"הסבתא של הנכדות" תלווה אותי ותבזבז זמן ואנרגיה בעת טיפולי ההקרנה. זאת מלבד אותם מפגשים עם האחות והרופאים שהם חלק מהליך הייעוץ של הטיפול. וגם זאת משום שאני מכיר בכך שאני מטומטם ולא מבין מה נאמר על ידי הרופאים/ות והאחים/יות, ו"הסבתא של הנכדות" מסייעת לי לא לאבד קשר עם מצבי הרפואי ועם הדברים שעליי לעשות בהוראת האחיות והרופאים.

אם לא לתת לסרטן הערמונית לשבש את חיי, נחשב למאבק, הרי שנאבקתי בכל כוחי.

"חבריי" סנקא והסטואה, אפיקורוס ואחרים לא משו ממני לרגע ואני לא משתי לרגע מהם. לדעת לשנות את הניתן לשינוי, ולקבל את שאינו ניתן לשינוי - בשלווה, ללא פחד. ללא מורא.


בחזרה לדף הראשי >>