שלום רב
אני כבת 50. חיה בזוגיות ללא ילדים.
לפני כשלוש שנים חליתי בסרטן השד והיום אני מרגישה מצוין למרות שכבר אובחנו גרורות בעצמות. אין לי כאבים ומהלך המחלה מאוד אטי כך שלדברי הרופאים מצפות לי עוד שנים ארוכות וטובות (לפחות ברמה הפיזית).
תמיד כשאני מגיעה לביקורות, הרופאה מציינת בסיפוק שאני בת מזל שהמחלה מתקדמת לאט כל כך לעומת נשים אחרות שהמחלה מתקדמת במהירות גם לאיברים הפנימיים.
הייתי אמורה לשמוח על הדברים שהיא אומרת לי, אבל אני תמיד מתכווצת בכיסא ומרגישה רגשות אשם נוראים שאני חיה בעוד נשים אחרות סובלות ומתות. אני הרבה פעמים מרגישה שלי מגיע למות. אחרי הכול אין לי ילדים שזקוקים לי.
גם לפני הסרטן הרגשתי חוסר משמעות בחיים אבל עכשיו חוסר המשמעות רק הולך וגובר, ולעתים קרובות אני חושבת להפסיק את הטיפולים שאני מקבלת (טמוקסיפן וזומרה) כדי לזרז את התהליכים. הייתי אמורה לשמוח על כך שקיבלתי את החיים במתנה, אבל אני מרגישה אומללה.
האם רגשות כאלה מוכרים בקרב שורדי סרטן?