שלום
אני מאובחנת בסרטן שלב התחלתי מאוד . אני בת 35 .
המשפחה שלי עדיין בהלם :בעל ,ילדים ,הורים ,אחים .
נוצר מצב שאני צריכה לתמוך בהם במקום לקבל תמיכה כלשהי מהם .
אבל לא זה המצב שמפריעה לי ומעצבן .
לאחר כל ביקור במרפאה אני יוצאת במצב של חוסר תקווה ,של אשמה עד כדי כך שבא לי לקפוץ מיד מהחלון עוד בחדר של הרופא .
אם רופאים וצוות רפואי לא מקבל שום הדרכה איך לדבר עם פציאנטים ?או כל רופא/ה השני חושב לעצמו שהוא ד"ר האוס ויכול להיות ציני ,גס רוח ולדבר בצורה לא ברורה עם פציאנט שגם ככה לא נמצא במצב רוח הכי טוב .לוקח לי שבועות לחזור לעצמי ויש לי כבר סוג של טראומה נפשית לחזור למרפאה ובכלל להיות שוב ושוב בין הבדיקות , ביקורים .