שלום, אני כותבת כאן פשוט בכדי לפרוק את תחושותיי. אבא שלי גר בקנדה ואני בארץ הוא אזרח קנדי כבר מעל 25 שנים. בינואר האחרון הוא עשה תאונה עם הרכב שלו מה שלאחר מכן התברר שנגרם מגרורת סרטן מהגידול שיש לו בבטן, שהתיישבה לו במח במשך ששת החודשים שקדמו לתאונה. גידול שגדל בצורה מהירה שלא תאומן. בחודש פברואר הוא עבר ניתוח מח והציאו לו את הסרטן לחלוטין. כמובן שנסעתי להיות איתו לפני ואחרי הניתוח, גם הבן הבכור שלי הצטרף אליי ונישאר שם חודש לטפל בו מפני שהיה בין עבודות, אני נשארתי שבוע. ומאז שחזרתי לארץ אנחנו מדברים כל שבוע בטלפון, כלומר אני מדברת ומנסה להבין את חוסר היכולת של אבי לדבר.
הסרטן שיש לאבא שלי הוא סרטן המעי הגס גידול ענק שמחובר לפי הטבעת ושלפוחית השתן. גידול גדול שלצערי כבר אי אפשר לנתח ולהוציא אותו.
העבירו אותו לפני כחודש וחצי לבית חולים עבור אנשים עם מחלות סופניות. (הוספיס) אתמול קיבלתי שיחה מאישתו שהוא כבר לא כל כך צלול, עושה תנועות מוזרות עם הידיים שלו ומדבר רק עברית.
הרופאים אמרו לה שהוא לקראת סוף חייו אבל לא יודעים מתי זה יקרה והם מנסים לתת לו להרגיש בנח ולמנוע ממנו סבל עד כמה שהם יכולים.
והתסכול הוא כל כך גדול שהוא שם ואני פה והוא בטח היה רוצה שאהיה לידו עכשיו וכמובן גם אני. ואישתו מתמודדת עם כל זה לבד וכואב לי עליהה.
אין לי מושג מה עושים כשאחד ההורים נפטר.