מבוא
סוגי לימפומה שאינה הודג'קין - סקירה כללית
גורמי סיכון
תסמיני המחלה
אבחון המחלה
קביעת שלב המחלה ודרגתה
הטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין
מעקב פעיל וטיפול אחזקה
טיפול כימי (כימותרפיה)
טיפול בסטרואידים
טיפולים מכווני מטרה (טיפול בנוגדנים חד־שבטיים)
טיפול בקרינה (רדיותרפיה)
השתלת תאי גזע
מעקב
מידע נרחב על סוגי לימפומה שאינה הודג'קין
סוגי לימפומות של תאי B
סוגי לימפומות של תאי T
סוגים נוספים של לימפומה שאינה הודג'קין
מחקרים וניסויים קליניים
התמודדות רגשית עם מחלת הסרטן
מערך התמיכה והסיוע של האגודה למלחמה בסרטן לחולים, מחלימים ולבני משפחותיהם
המידע המובא בהמשך עוסק בלימפומה שאינה הודג'קין (NHL), ומטרתו לשפוך אור על אבחון המחלה, סוגי הטיפולים, תופעות הלוואי וההתמודדות. עם זאת, מידע זה הוא כללי בלבד, ורק הצוות הרפואי המטפל בך ומכיר היטב את פרטי הרקע הרפואי שלך ואת נתוני מחלתך, יכול לייעץ לך בכל הנוגע לטיפול.
לימפומה שאינה הודג׳קין היא מחלת סרטן של מערכת הלימפה. ישנם שני סוגים עיקריים של לימפומה: לימפומה מסוג הודג׳קין ולימפומה שאינה הודג׳קין (הנקראת גם NHL). ישנם סוגים שונים של לימפומה שאינה הודג׳קין, חלקם מתפתחים באיטיות, לעתים במשך שנים, בעוד סוגים אחרים מתפתחים באופן מהיר ומצריכים טיפול מיד לאחר שאובחנו.
מערכת הלימפה היא אחת ממערכות ההגנה הטבעיות של הגוף מפני זיהומים ומחלות, והיא כוללת:
כלי לימפה הם צינורות דקיקים הדומים לכלי דם קטנים. הם מחוברים ביניהם ויוצרים רשת הפרושה על פני הגוף כולו. כלי הלימפה פועלים כמערכת הובלה שזורם בה נוזל הנקרא נוזל לימפה, המקיף תאים ורקמות בגוף. כלי הלימפה מנקזים את נוזל הלימפה מהרקמות לדם.
לאורך כל כלי הלימפה קיימות קבוצות קטנות (אשכולות) של בלוטות לימפה. בלוטות אלו מסננות את נוזל הלימפה ומסלקות מתוכו חומרים אורגניים ולא-אורגניים שמערכת הדם אינה יכולה לספוג, כגון: תאים מתים, וירוסים, אבק וכדומה. הקבוצות העיקריות של בלוטות הלימפה נמצאות בצוואר, בבית השחי, בבית החזה, באזור הבטן ובמפשעה.
בבלוטות הלימפה נמצאים תאי דם לבנים הקרויים לימפוציטים. כשנוזל הלימפה עובר דרכן, הלימפוציטים נלחמים בכל זיהום שהם נתקלים בו ומונעים את המשך התקדמותו בגוף. כשבלוטות הלימפה נלחמות בזיהומים, הן מתנפחות והופכות כואבות ורגישות. כך למשל, כשיש זיהום בגרון, בלוטות הלימפה בצדי הצוואר הופכות נפוחות ורגישות.
הלימפוציטים נמצאים בעיקר בבלוטות הלימפה, אך הם נעים גם בזרם הדם ובנוזל הלימפה. ישנם שני סוגי לימפוציטים: לימפוציטים מסוג B ולימפוציטים מסוג T.
רקמה לימפטית היא סוג מיוחד של רקמה המסייעת לגוף להילחם בזיהום. היא נמצאת באיברים לימפטיים, כגון הטחול, מח העצם, השקדים והתימוס. רקמה לימפטית נמצאת גם בחלקים אחרים בגוף, בהם רירית הקיבה והמעי, בלוטת התריס, האשכים והאזור סביב העיניים.
גם מח העצם, החומר הספוגי הבונה את העצמות, הוא חלק ממערכת הלימפה. כל תאי הדם של הגוף, כולל הלימפוציטים, נוצרים במח העצם (ראו איור).
בדומה לגידולים סרטניים אחרים, לימפומה שאינה הודג׳קין היא מחלה של תאי הגוף. הגוף בנוי מתאים המוחלפים כשהם מזדקנים או ניזוקים. התחדשות התאים נעשית באמצעות תהליך של התפצלות, שבסופו נוצרים מתא קיים שני תאים חדשים, שהם העתק של התא המקורי.
במצב תקין חלוקה זו מבוקרת היטב, כך שמספר התאים הנוצרים תואם את צורכי הגוף. אולם אם מסיבה כלשהי התהליך יוצא מכלל שליטה, נוצר עודף של תאים ועלול להתפתח גידול סרטני. במקרה של לימפומה שאינה הודג'קין, לימפוציטים פגומים (תאי לימפומה) מוסיפים להתחלק ולהתרבות ללא שליטה ויוצרים גוש הנקרא 'גידול'. המקום השכיח ביותר להתפתחות גידול כזה הוא בלוטות הלימפה, אך לימפומה שאינה הודג'קין עלולה להתפתח כמעט בכל מקום בגוף, כולל הקיבה, המעי הדק, העור, השקדים, בלוטת התריס והאשכים. לימפומה שגדלה מחוץ לבלוטות הלימפה - נקראת 'לימפומה חוץ-בלוטית' (Extranodal Lymphoma).מאחר שהלימפוציטים נעים בכל הגוף - המחלה עלולה להתפשט לאזורים אחרים בו, דרך מערכת הלימפה. תאי הלימפומה עלולים לעבור מבלוטת לימפה אחת לאחרת, ולנוע בזרם הדם לאיברים כגון הטחול, מח העצם, הכבד או הריאות. כאשר תאי הלימפומה מגיעים לאזור כלשהו, הם עלולים להמשיך להתחלק וליצור גידול חדש.
קיימים סוגים רבים של לימפומה שאינה הודגיקין, ולכל אחד מהם טיפול אחר. נכון למועד כתיבת מידע זה, ידועים למעלה מ-40 סוגים. בדף מידע זה מובא מידע מפורט על הסוגים השכיחים ביותר של לימפומה שאינה הודג'קין.
לימפומות מתוארות במקרים רבים כלימפומות של תאי B או לימפומות של תאי T, בהתאם למקום שבו החלה המחלה להתפתח. לימפומות של תאי B שכיחות הרבה יותר מלימפומות של תאי T.
לימפומות של תאי B השכיחות ביותר הן:
המחלה מסווגת פעמים רבות בהתאם לקצב התפתחותה:
הגורמים למחלה זו אינם ידועים על פי רוב. עם זאת, ישנם גורמים1 המוכרים כמעלים את הסיכון להתפתחותה:
1חשוב לציין כי אצל רוב חולי הלימפומה לא נמצא אף גורם מהגורמים ברשימה זו.
התסמין הנפוץ ביותר של לימפומה שאינה הודג'קין הוא נפיחות לא מכאיבה בבלוטות הלימפה באחד האזורים בגוף, כגון הצוואר, בית השחי או המפשעה. חלק מהמטופלים חווים תסמינים אחרים, הקשורים למקום בגוף שבו מתפתחת המחלה, לדוגמה:
אם הלימפומה התפשטה למח העצם (שבו נוצרים תאי הדם), היא עלולה להפחית את מספר תאי הדם בגוף ולגרום לתסמינים הללו:
האבחון הראשוני יתבצע אצל רופא המשפחה, שיערוך לך בדיקה רפואית כללית ויפנה אותך לבדיקות נוספות בבית החולים, בהתאם לצורך. הרופא בבית החולים יבדוק אותך וישאל על התסמינים שאתה חווה ועל בעיות בריאות או מחלות שבהן חלית לאחרונה. ייתכן שייקחו ממך דגימות דם וישלחו אותך לצילום חזה, כדי להעריך את מצב בריאותך הכללי.
דגימת רקמה (ביופסיה) - הבדיקה החשובה ביותר לאבחון לימפומה היא ביופסיה. בבדיקה זו נלקחת דגימת רקמה מהאזור הנגוע ונבדקת במעבדה. לימפומות רבות מתחילות בבלוטות הלימפה, ולכן הדגימה תילקח בדרך כלל מבלוטת לימפה מוגדלת. לעתים יבוצע ניתוח קטן להסרת הבלוטה כולה, בהרדמה מקומית או כללית. ייתכן שיהיה עליך להמתין כשבועיים לתוצאות הביופסיה, משום שאבחון לימפומה הוא עניין מורכב המצריך ביצוע של כמה בדיקות על הרקמה שנדגמה.
אם תוצאות הביופסיה יראו כי מדובר בלימפומה שאינה הודג'קין, הרופא המטפל יפנה אותך לבדיקות נוספות, כדי לברר אם המחלה התפשטה לאזורים או לאיברים אחרים בגוף וכדי לקבוע את שלב המחלה. לאחר קביעת שלב המחלה, יוכל הרופא לתכנן את הטיפול הטוב ביותר עבורך. ייתכן שייערכו לך בדיקות נוספות לבירור מצב בריאותך הכללי וכדי לוודא כי גופך יוכל להתמודד עם הטיפול המתוכנן לך. בדיקות אלה יכולות לכלול:
דגימות דם - בתקופת הטיפול ייבדק דמך בקביעות, על מנת להעריך את מצב בריאותך הכללי ולבדוק את הרמות של תאי הדם האדומים, של תאי הדם הלבנים ושל טסיות הדם וכן את תפקודי הכבד והכליות.
סריקת CT (טומוגרפיה ממוחשבת) - בדיקה הנערכת במטרה לגלות אם יש בלוטות לימפה מוגדלות ועדויות למחלה במקומות אחרים בגוף. בסריקת CT מתקבלת סדרת צילומי רנטגן המרכיבה תמונת תלת-ממד של פנים הגוף. הסריקה נמשכת כעשר דקות עד חצי שעה ואינה כואבת. בבדיקה נעשה שימוש במינון קרינה נמוך, שאין בו כדי לפגוע בך או בכל אדם אחר הבא איתך במגע. תתבקש להימנע מאכילה ומשתייה במשך ארבע שעות לפחות לפני הבדיקה. ייתכן שתקבל משקה או זריקת יוד, המאפשרים לראות אזורים מסוימים בבירור רב יותר. החומר עלול לגרום לך לתחושת חום בכל הגוף למשך כמה דקות. חשוב שתאמר לרופא המטפל אם אתה אלרגי ליוד או חולה אסתמה - מאחר שבמצבים אלה אתה עלול להגיב באופן חמור יותר לחומר שניתן לך. בסיום הבדיקה תוכל לשוב לביתך.
סריקת MRI (בדיקת תהודה מגנטית) - סריקה זו משמשת לעתים כדי לברר אם יש לימפומה באזור הראש והצוואר, בעצמות או במוח. בבדיקה זו נעשה שימוש במגנט רב עוצמה היוצר תמונה מפורטת של אזורים בגוף. לפני ביצוע הבדיקה תישאל אם יש בגופך שתלי מתכת )כגון קוצב לב, מהדקים כירורגיים, ברגים לאיחוי עצמות וכדומה(, או אם עבדת עם מתכת או בתעשיית המתכת, מאחר שבעבודה זו שבבי מתכת זעירים עלולים להימצא בגופך. אם קיים חשש כלשהו שקיימת מתכת בגופך - לא תוכל לעבור בדיקה זו. לפני הבדיקה תתבקש להסיר מעליך כל חפץ מתכתי, כולל תכשיטים. לעתים מוזרק לווריד בזרוע חומר ניגוד, המסייע בהדגשת האזורים הנבדקים. בזמן הבדיקה יהיה עליך לשכב ללא תזוזה במשך כחצי שעה בתוך גליל ארוך. הבדיקה אינה כואבת, אך היא עלולה לגרום לאי-נוחות קלה. חלק מהאנשים מרגישים מעט חרדה, בשל השהייה בחלל הסגור. הסורק רועש, ולכן תקבל אטמי אוזניים או אוזניות. במשך הבדיקה תוכל לשמוע את דברי הטכנאי ולשוחח איתו.
PET/CT (בדיקה המשלבת סריקת CT עם סריקת PET) - לפני בדיקה זו יש להימנע מאכילה במשך שש שעות אך ניתן לשתות. כשעה לפני הבדיקה מוזרקת כמות מועטה של סוכר רדיואקטיבי לווריד, בדרך-כלל בזרוע. הסוכר הרדיואקטיבי מתרכז באזורים הנגועים במחלה וצובע בלוטות נגועות, גם אם אינן מוגדלות.
הסריקה אורכת כחצי שעה עד שעה וחצי, ובסיומה תוכל לשוב לביתך.
דגימת מח עצם (ביופסיה) - בדיקה זו נועדה לברר אם יש תאים סרטניים במח העצם. דגימת התאים נלקחת בדרך כלל מחלקה האחורי של עצם האגן. תתבקש לשכב במיטה על צדך, והרופא יזריק לאזור עצם האגן מעט חומר להרדמה מקומית. הזריקה עלולה לצרוב במשך כמה שניות. לאחר מכן יחדיר הרופא מחט לעצם וישאב דגימה ממח העצם הנוזלי וכן יגרד במכשיר חד דגימה קטנה ממח העצם המוצק. בסיום הפעולה יישלחו הדגימות לבדיקת מעבדה. את הביופסיה ניתן לבצע במחלקה או במרפאת החוץ. הבדיקה כולה אורכת כרבע שעה עד 20 דקות. אם תקבל זריקת טשטוש, חשוב שיהיה לצדך מלווה שיוכל להחזירך לביתך לאחר התפוגגות הטשטוש. בימים שלאחר הבדיקה אתה צפוי לחוש כאבים, שאותם ניתן להקל באמצעות נטילת משככי כאבים (אקמול וכדומה).
דיקור מותני - המוח וחוט השדרה מוקפים בנוזל הנקרא 'נוזל המוח והשדרה' (CSF). בחלק מהלימפומות עלולים להימצא בנוזל זה תאים סרטניים, ולכן לעתים יבוצע דיקור מותני, שבו מעט מנוזל זה נשאב ונשלח למעבדה. הבדיקה מבוצעת במחלקה או ביחידה לאשפוז יום. לפני שאיבת הנוזל יורדם אזור הדיקור, באמצעות הזרקת מעט חומר הרדמה לחלקו התחתון של עמוד השדרה. לאחר מכן יחדיר הרופא מחט, ישאב דגימה מהנוזל וישלח אותה למעבדה. בדרך כלל הבדיקה אינה גורמת לתופעות לוואי מיוחדות. לעתים מורגשת בעת החדרת המחט תחושת נמלול בחלקן האחורי של הרגליים, וייתכנו כאבי ראש למשך ימים אחדים. עד להגעת כל תוצאות הבדיקות, יחלפו בדרך כלל כמה שבועות. תקופת המתנה זו עלולה להיות מלווה בחרדה או בחששות. מומלץ לשתף את בני המשפחה והחברים במצבך - כדי שיוכלו לסייע לך ולהקל עליך בתקופה זו.
לאחר קבלת תוצאות הבדיקות, ידע הצוות הרפואי מהו סוג הלימפומה שבה חלית, באיזה מקום בגוף היא נמצאת, כמה בלוטות לימפה נגועות בה ואם היא התפשטה לאיברים אחרים. בירור זה נקרא 'קביעת שלב המחלה'. השיטה המקובלת לקביעת שלב המחלה היא:
שלב 1: כאשר רק קבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועה בלימפומה. למשל, בצד אחד של הצוואר או באחת המפשעות.
שלב 2: שתי קבוצות או יותר של בלוטות לימפה נגועות, בצד אחד של הסרעפת (מעליה או מתחתיה).
שלב 3: המחלה נוכחת בבלוטות לימפה מעל ומתחת לסרעפת.
שלב 4: המחלה התפשטה לאזורים שמעבר לבלוטות הלימפה, כגון הכבד, הריאות או העצם.
תסמיני B - בנוסף למספר הניתן לכל שלב מחלה, הרופאים משתמשים באות A או B, על מנת לציין אם המטופל חווה את התסמינים הללו:
האות A מציינת שאין תסמינים כאלה, בעוד האות B מציינת את קיומו של תסמין אחד או יותר מהתסמינים להלן, הנקראים 'תסמיני B'.
לימפומה חוץ-בלוטית (Extranodal Lymphoma) - לימפומה הנמצאת באיברים שאינם בלוטות לימפה נקראת 'לימפומה חוץ-בלוטית'. מחלה זו מצוינת באות Extra nodal) E - חוץ-בלוטית) לאחר מספר השלב. קביעת שלב לימפומה חוץ-בלוטית תלוי במקום שבו החלה המחלה - אם החלה באיבר מחוץ לבלוטות הלימפה (לימפומה חוץ-בלוטית ראשונית) או התפתחה בבלוטות הלימפה והתפשטה למקום אחר.
לאחר שהרופא המטפל יקבע את סוג המחלה ואת השלב שבו היא נמצאת - הוא יוכל לתכנן את הטיפול הטוב והמתאים ביותר עבורך.
הטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין השתפר בשנים האחרונות באופן ניכר. כיום ניתן לרפא את המחלה או לשמור עליה במצב 'הפוגה' למשך שנים ארוכות - גם אם מדובר במחלה שכבר התפשטה לאיברים שונים. הטיפול בך יתוכנן על ידי צוות רב תחומי. ישנם כמה סוגי טיפול, כגון כימותרפיה, טיפול בקרינה וטיפול ביולוגי. הצוות יבחר עבורך טיפול אחד או שילוב של טיפולים שונים - בהתאם לסוג המחלה שאובחנה אצלך, שלב המחלה, האזורים בגוף שעליהם היא משפיעה, גילך ומצב בריאותך הכללי.
אם מציעים לך טיפול בעל סיכויים רבים לריפוי מלא או להשגת הפוגה במחלה, ההחלטה אם לקבלו קלה יותר. אולם אם סיכויי ההצלחה של הטיפול אינם גדולים, ייתכן שתתקשה להחליט אם לקבל את הטיפול או לא. מומלץ לשוחח עם הרופא המטפל על כל אפשרויות הטיפול העשויות להתאים לך. אם תחליט שלא לקבל את הטיפול, עדיין תוכל לקבל טיפול תומך (פליאטיבי) שיסייע בשליטה בתסמינים. כאמור, מאחר שישנן לימפומות המתפתחות באיטיות, חלק מהרופאים ממליצים לדחות את הטיפול עד להופעת תסמינים שאפשר להבחין בהם. אם אתה מודאג מהיבט כלשהו של תכנית הטיפול שלך, חשוב שתשוחח על כך עם הרופאים המטפלים בך. הדבר יעזור להם להביא בחשבון את ההעדפות שלך.
יש אנשים המתקשים להחליט איזה טיפול לקבל. אם קיים יותר מטיפול אחד שעשוי להועיל לך, הרופא יפרוש בפניך את כל אפשרויות הטיפול המתאימות. לפני שתחליט, ודא שיש לך את כל המידע על יתרונות הטיפול ועל תופעות הלוואי הצפויות לך, כך שתוכל לקבל החלטה מושכלת. ייתכן שתרצה חוות דעת רפואית נוספת, שתסייע לך בבחירת המשך הטיפול. אם תפנה לקבלת חוות דעת שנייה, כדאי לקחת איתך חבר או קרוב משפחה, ולהכין רשימה של שאלות, כדי שתוכל לוודא כי תקבל מענה על כל שאלותיך ולדון בכל חששותיך.
יתרונותיו של הטיפול וחסרונותיו משתנים ממטופל למטופל. לרוב, תופעות הלוואי של הטיפולים ניתנות לשליטה והשפעתם של הטיפולים על המחלה הוכחה כיעילה. בדרך כלל, לימפומה שאינה הודג'קין בדרגה נמוכה רגישה מאוד לכימותרפיה ולטיפול בקרינה, וטיפול עשוי להפחית את היקף המחלה (הפוגה חלקית) או להביא להחלמה ממנה למשך זמן מה (הפוגה מלאה).
חולי לימפומה בדרגה נמוכה יכולים לשלוט על התפתחות המחלה במשך שנים רבות וליהנות מאיכות חיים טובה. אצל חולי לימפומה בדרגה גבוהה שאינם מקבלים טיפול, המחלה תתפשט במהירות בדרך כלל. גם אצל חולי לימפומה בדרגה גבוהה, ריפוי מלא הוא אפשרי. אם המחלה אינה מגיבה לטיפול או שבה ומופיעה לאחר טיפול ראשוני, סוג אחר של טיפול יכול להיות יעיל יותר. ייתכן שהטיפול יוכל לרפא את החולה או לשלוט על התפתחות המחלה, לשפר את התסמינים ואת איכות החיים של החולה.
לפני שתקבל טיפול כלשהו, הרופא המטפל יסביר לך מהן מטרותיו, ותתבקש לחתום על טופס המציין שאתה מאשר לצוות בית החולים להעניק לך את הטיפול. לא ניתן להתחיל בטיפול רפואי כלשהו ללא הסכמת המטופל. לפני שתתבקש לחתום על הטופס, יש לספק לך מידע מלא על סוג הטיפול המוצע והיקפו, יתרונותיו וחסרונותיו, טיפולים אפשריים אחרים העשויים להיות זמינים, וסיכונים או תופעות לוואי משמעותיות של הטיפול. אתה רשאי לבחור שלא לקבל את הטיפול, והצוות יסביר לך מה יקרה אם כך תבחר. חיוני לדווח על כך לרופא או לאחות, כך שיוכלו לתעד את החלטתך ברשומות הרפואיות. אינך חייב להסביר מדוע אינך רוצה לקבל את הטיפול, אך כדאי שתשתף את הצוות בחששותיך, כדי שיוכלו להעניק לך את הייעוץ הטוב ביותר.
מעקב פעיל - חלק מהלימפומות מתקדמות באיטיות רבה וייתכן שלא יתפתחו תסמינים במשך תקופה ארוכה. לכן, בחלק מהמקרים לא יהיה צורך להתחיל מיד בטיפול - אלא להקפיד על ביקורי מעקב תקופתיים אצל הרופא המטפל, שיתחיל בטיפול רק אם יופיעו תסמינים (להלן בהמשך).
טיפול כימי (כימותרפיה) - טיפול כימי הוא הטיפול המקובל ביותר ללימפומה שאינה הודג'קין.
טיפול בסטרואידים - לעתים הכימותרפיה תלווה במתן סטרואידים, כדי להגביר את יעילות הטיפול.
טיפולים מכווני מטרה (טיפול בנוגדנים חד־שבטיים) - טיפול בנוגדנים חד־שבטיים ניתן במקרים רבים במקביל לטיפול הכימי או לאחריו. הנוגדנים החד־שבטיים תוקפים את הלימפוציטים, תוך פגיעה מועטה ביותר בתאים האחרים בגוף.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה) - טיפול זה ניתן לעתים לאחר טיפול כימי, כדי לטפל בבלוטות לימפה נגועות או בטחול מוגדל. במקרה של מחלה איטית, שפגעה רק בקבוצה אחת של בלוטות לימפה, ייתכן שניתן יהיה להסתפק בטיפול בקרינה ולא יהיה צורך בכימותרפיה.
השתלת תאי גזע - השימוש בהשתלת תאי גזע מקובל פחות. בשיטה זו משתמשים לעתים במקרה של הישנות מחלה או בסוגי לימפומה שאינם מגיבים לטיפולים המקובלים. מדובר בטיפול אינטנסיבי, המתאים רק לאנשים שמצבם הכללי טוב מספיק כדי להתמודד עם תופעות הלוואי.
ניתוח - רק לעתים נדירות מתבצע ניתוח בלימפומה שאינה הודג'קין, מאחר שברוב המקרים הטיפול הדרוש הוא טיפול הפועל בו-זמנית על כמה אזורים בגוף, כגון טיפול כימי. כשהמחלה ממוקמת רק בחלק אחד בגוף, אפשר יהיה לטפל בה בניתוח. כך לדוגמה, כשמדובר בסוג נדיר של לימפומה הנקרא 'לימפומה היקפית בטחול' - ייתכן שהטיפול יהיה ניתוח לכריתת הטחול.
טיפולים אחרים - לעתים משתמשים בתרופות אנטיביוטיות לטיפול בלימפומת מאלט.
לימפומה איטית או אגרסיבית: אחד הדברים החשובים ביותר שהרופא המטפל יביא בחשבון בעת תכנון הטיפול הוא אם המחלה איטית או אגרסיבית. לימפומת תאי מעטפת נמצאת בין לימפומה איטית לבין לימפומה אגרסיבית, ובדרך כלל מטפלים בה כפי שמטפלים בלימפומה אגרסיבית.
לימפומה איטית בשלב מוקדם: אחד מכל חמישה חולי לימפומה איטית מאובחן כשהמחלה מקומית או בשלב מוקדם (שלבים 2-1). הטיפול המקובל ביותר הוא טיפול קרינתי לבלוטות הלימפה הנגועות. הטיפול מביא בדרך כלל להיעלמות מוחלטת של הלימפומה וסיכויי ההחלמה ממנה גבוהים. אם הלימפומה חוזרת, אפשר לטפל בה בכימותרפיה ובמקרים רבים ניתן לשלוט בה במשך שנים רבות.
לימפומה איטית בשלב מתקדם: אצל רוב האנשים לימפומה שאינה הודג'קין איטית מאובחנת בשלב מתקדם (שלב 3 או 4).
מאחר שישנם מקרים בהם המחלה מתפתחת באיטיות רבה, לעתים לא יהיה צורך בטיפול רפואי מיידי. אם אינך חווה תסמינים, ייתכן שהרופא המטפל יחליט שלא להתחיל בטיפול אלא לעקוב אחר מצבך, כך שתוכל לחסוך מעצמך את אי-הנוחות ואת תופעות הלוואי של הטיפולים, עד שיהיה בהם צורך. אם במהלך המעקב הרופא יחליט שיש צורך בטיפול, יש להניח שתקבל טיפול כימי, לעתים בשילוב עם נוגדן חד־שבטי, המסייע בהפחתת היקף המחלה, משפר את ההרגשה הכללית ומפחית את התסמינים (מצב הנקרא הפוגה).
בחלק מהמקרים, לאחר שהושגה הפוגה במחלה ״נתן מחזור נוסף של טיפול בנוגדן חד־שבטי, טיפול הנקרא 'טיפול אחזקה'. לאחר תקופת הפוגה שיכולה להימשך שנים, המחלה עלולה להופיע שוב, אך טיפול בה מצליח להביא להפוגה נוספת, כך שניתן לשלוט עליה במשך תקופה ארוכה, להאריך את החיים ולשמור על איכותם. משך הזמן הממוצע שבו אנשים נשארים בגישה טיפולית זו הוא כשלוש שנים. יתרונות השיטה:
גם אם לא תקבל טיפול, תוזמן לפגישות מעקב רפואי אצל הרופא המטפל, אשר יבדוק אם קיימים סימנים המראים שיש צורך להתחיל בטיפול. שינויים העשויים להראות שעליך להתחיל בטיפול הם:
השתנות מצב מחלה (מלימפומה איטית ללימפומה אגרסיבית): ישנן לימפומות איטיות אשר עם הזמן הופכות לאגרסיביות יותר. ייתכן שיחלפו שנים רבות עד ששינוי זה יתרחש, אך אם הוא קורה, הטיפול יהיה זהה לטיפול בלימפומה אגרסיבית. לעתים ייתכן שבאדם אחד יאובחנו בו-זמנית לימפומה איטית ואגרסיבית. במקרה כזה מטפלים במחלה כפי שמטפלים בלימפומה אגרסיבית.
טיפול בלימפומות אגרסיביות: לימפומות אגרסיביות מתפתחות בדרך כלל במהירות, ויש להתחיל בטיפול ברגע שמאבחנים אותן, כדי להשיג הפוגה מלאה ולרפא את החולה. הטיפול המקובל ביותר הוא טיפול כימי הניתן בעירוי לווריד, לעתים בשילוב עם נוגדן חד־שבטי. במקרים רבים טיפול כימי מסייע בהקטנה משמעותית של היקף המחלה. אם קיים סיכון גבוה להישנות מחלה לאחר הטיפול, ימליץ הרופא על טיפול כימי אינטנסיבי יותר.
לעתים ייעשה שימוש בטיפול בקרינה לאחר הטיפול הכימי, בייחוד אם המחלה ממוקמת באזור אחד בגוף או אם בלוטות הלימפה היו מוגדלות מאוד (נפוחות) לפני הטיפול הכימי. חלק מהלימפומות האגרסיביות עלולות להתפשט למוח. כאשר אובחנה לימפומה במוח או כאשר קיים סיכון גבוה להתפשטותה למוח, יינתן טיפול נוסף, כגון טיפול כימי המוחדר לנוזל השדרה (טיפול כימי תוך-תיקי - Intrathecal Chemotherapy) או תרופות כימיות לטיפול בלימפומה במוח.
רבים מהחולים בלימפומה אגרסיבית מחלימים. אם המחלה חוזרת, ניתן לטפל בה שוב ולהגיע להפוגה נוספת במחלה. לעתים מציעים למטופלים טיפול אינטנסיבי יותר מזה שקיבלו בפעם הראשונה, הכולל כימותרפיה במינון גבוה עם תמיכת תאי גזע עצמיים או השתלת תאי גזע מתורם ('השתלה אלוגנאית').
טיפול בילדים חולי לימפומה שאינה הודג'קין: כאשר לימפומה שאינה הודג'קין מאובחנת בילדים, במקרים רבים מדובר בגידולים אגרסיביים, ולכן הטיפול העיקרי הוא טיפול כימי (כימותרפיה) במינון גבוה (אינטנסיבי), ולעתים גם טיפול קרינתי. במהלך הטיפול האינטנסיבי, החולה הצעיר ישהה בבית החולים זמן ממושך וייעדר מהגן או מבית הספר. חשוב לעודד את הילד, לשמור על הקשר עם חבריו לכיתה, לשוחח עם המחנך ולדווח לו על מצבו.
טיפול כימי הוא הטיפול העיקרי שבו נעשה שימוש נגד רוב סוגי הלימפומה שאינה הודג'קין. בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) במטרה להשמיד את תאי הלימפומה. התרופות עוברות במחזור הדם ומגיעות לתאים הסרטניים בכל מקום שבו הם נמצאים בגוף. תרופות כימיות ניתנות ישירות לווריד (עירוי תוך-ורידי) או בטבליות. טיפול כימי ניתן ברוב המקרים במרפאת החוץ של בית החולים, ומורכב משתי תרופות או יותר, הניתנות בפעם אחת. לאחר מכן, בדרך כלל ישנה תקופת מנוחה של כמה שבועות ללא טיפול כימי, המאפשרת לגוף להתאושש מתופעות הלוואי לפני הטיפול הבא. טיפול כימי נמשך בדרך כלל כמה חודשים, ובמהלכו תוזמן לביקורות תקופתיות בבית החולים.
טיפול כימי ללימפומות אגרסיביות: הטיפול הכימי המקובל ביותר ללימפומות אגרסיביות הוא שילוב של תרופות הנקרא CHOP. לחולי לימפומות אגרסיביות של תאי B ניתן בדרך כלל עם התרופות הכימיות גם נוגדן חד־שבטי בשם ריטוקסימאב - Rituximab (מבטרה® - ®Mabthera)* השילוב של ריטוקסימאב עם שילוב התרופות הכימיות CHOP נקרא R-CHOP.
מתן תרופות כימיות לווריד (טיפול כימי תוך-ורידי) - כדי להחדיר את התרופות הכימיות לדם תחובר צינורית לווריד באחת מהדרכים הבאות:
אם הטיפול הכימי ניתן דרך קנולה, היא מוחדרת לגוף לפני כל טיפול כימי ומוסרת מהגוף לפני שחרור המטופל לביתו. לפני כל טיפול צריך להכניס קנולה חדשה. בשונה מהקנולות - צנתרים מרכזיים יכולים להישאר בגוף עד סיום הטיפול. צנתר מרכזי מותקן בהליך כירורגי, בהרדמה מקומית בדרך כלל.
*או תרופות המכילות חומר פעיל זהה, בעלות שמות מסחריים אחרים.
מתן תרופות כימיות לנוזל השדרה (טיפול כימי תוך-תיקי - Intrathecal Chemotherapy):
בחלק מהלימפומות האגרסיביות, וכאשר המחלה נמצאת באזורים מסוימים בגוף (כגון אשכים), קיים סיכון גבוה יותר שתאי לימפומה יגיעו למוח. במקרים אלו ייתכן שיינתן 'טיפול מונע', כדי להפחית סיכון זה, באמצעות מתן תרופות כימיות לנוזל השדרה, טיפול הנקרא 'טיפול כימותרפי תוך-תיקי' (Intrathecal). הטיפול מתבצע בדומה לדיקור מותני - אך לפני הוצאת המחט, הרופא מחדיר כמות קטנה של תרופה כימית נוזלית לנוזל השדרה. התרופה הכימית המקובלת ביותר לטיפול זה היא מתוטרקסאט - Methotrexate (אביטרקסט® - ®Abitrexate)*.
טיפול כימי תוך-תיקי יכול לשמש גם בטיפול במחלה שהתפשטה למוח. רוב האנשים מקבלים טיפול זה במרפאת החוץ, אך בחלק מהמקרים המטופל נשאר להשגחה במשך הלילה בבית החולים. לעתים תרופה זו תינתן במינון גבוה לווריד, כדי לטפל בלימפומה במוח או למנוע אותה, וייתכן שלא יהיה צורך בטיפול כימי תוך-תיקי.
כימותרפיה עלולה לגרום לתופעות לוואי בלתי נעימות, אך לעתים קרובות ניתן להתמודד איתן ביעילות באמצעות טיפול תרופתי.
לא כל טיפול כימי גורם לתופעות לוואי, ויתכן שחלק מהחולים יחוו מעט מאוד תופעות הלוואי. הרופא המטפל בך יסביר לך לאילו תופעות לצפות. חשוב לזכור שלרוב תופעות הלוואי יש היום טיפולים המפחיתים את עוצמתן ומקלים את התחושה הכללית. כמו כן, רובן זמניות, מאחר שהתאים הבריאים הם בעלי יכולת התחדשות מהירה. במסגרת הטיפול ינקוט הצוות הרפואי צעדים כדי למנוע או להפחית את עוצמתן של תופעות הלוואי.
מומלץ שלא להרות בתקופת הטיפולים הכימיים, מאחר שהתרופות עלולות להזיק לעובר. חשוב להקפיד על שימוש באמצעי מניעה יעילים בתקופה זו, וחודשים מספר לאחריה. אם מקיימים יחסי מין ב-48 השעות לאחר הטיפול הכימי, יש להשתמש בקונדום כדי להגן על בן/בת הזוג מחדירת תרופות כימיות, העלולות להימצא בנוזלי הזרע או הנרתיק.
זוגות רבים מביאים לעולם ילדים לאחר שאחד מבני הזוג התמודד עם לימפומה שאינה הודג'קין. עם זאת, למרבה הצער, ישנם מקרים שבהם הטיפול הכימי פוגע בפוריות החולה. לכן, מומלץ וחשוב לדון בנושא שמירת הפוריות עם הרופא המטפל לפני תחילת הטיפול הכימי. אם יש לך בן/בת זוג, כדאי שתגיעו יחד לפגישה עם הרופא ותעלו בפניו את חששותיכם ודאגותיכם. רצוי להכין רשימת שאלות בנוגע לטיפול ולהשפעותיו האפשריות על הפוריות.
גברים: ייתכן שייצור תאי הזרע ייפגע, אם כי עדיין ניתן יהיה להגיע לאורגזמה ולשפיכה תקינות. גברים יכולים בדרך כלל להפקיד זרע לשמירה לפני התחלת הטיפול. הרופא או האחות המטפלים בך ימסרו לך מידע נוסף על אפשרות זו.
נשים: אצל רוב הנשים ייפסק דימום הווסת בתקופת הטיפול הכימי או יהפוך בלתי סדיר. עם סיום הטיפול הווסת עשויה לחזור ולהיות סדירה, לכן חשוב מאוד להשתמש באמצעי מניעה בתקופת הטיפול ולאחריה. ככל שהאישה קרובה לגיל הפסקת הווסת הטבעי (גיל המעבר), כך גדול יותר הסיכוי שהטיפול הכימי יזרז את הפסקתו המוחלטת של המחזור החודשי. נשים שהווסת שלהן נפסקה יכולות לקבל טיפול הורמונלי חלופי (HRT - Hormone Replacement Therapy). הטיפול אינו מחדש את הפוריות, אך מקל את תסמיני גיל המעבר. לנשים העומדות בפני טיפול כימי מומלץ לשמור ביציות מופרות, כדי שניתן יהיה לעשות בהן שימוש עתידי. שאיבת הביציות תצריך את דחיית הטיפול בשבועות אחדים - ולכן חשוב להתייעץ בנושא זה עם הרופא המטפל. לעתים ניתן יהיה לשמור ביציות בלתי מופרות, כדי שניתן יהיה להפרותן ולהשתילן בעת הצורך, אולם שיעור ההצלחה בשיטה זו נמוך בהרבה משיעור ההצלחה בשימור ביציות מופרות, והיא אינה נמצאת בשימוש נרחב. מחקרים בודקים כיום אם אפשר להסיר ולשמור רקמת שחלה, ולהחזירה לגוף לאחר תום הטיפול, אך מדובר עדיין בשיטה ניסיונית.
סטרואידים הם תרופות הניתנות לעתים קרובות יחד עם הטיפול הכימי, כדי לשפר את יעילותו. כמו כן הסטרואידים מסייעים בשיפור ההרגשה ובהפחתת בחילות והקאות הנגרמות בעקבות הטיפול הכימי. לרוב, בטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין נעשה שימוש בפרדניזון - prednisone (פרדניזון® - ®Prednisone)*.
סטרואידים ניתנים לרוב לתקופות קצרות וגורמים לתופעות לוואי מעטות, בהן: הפרעות עיכול, תיאבון מוגבר, תחושת אנרגיה מוגברת או חוסר מנוחה, קשיים בשינה ועלייה ברמת הסוכר בדם. כדי להפחית את השפעת הסטרואידים על העיכול - מומלץ ליטול אותם בזמני הארוחות - וישנן גם תרופות שיכולות למנוע הפרעות בעיכול. אם אתה חווה קשיי שינה - מומלץ ליטול את הסטרואידים בזמן ארוחת הבוקר. בתקופת הטיפול בסטרואידים תתבקש לעבור בדיקות דם ושתן, כדי לעקוב אחר רמת הסוכר בדם. אם תחוש צימאון, עלייה בתכיפות מתן השתן או כאבי בטן, דווח על כך לרופא.
חלק מהמטופלים חשים עייפות, כאבים ומצב רוח ירוד במקצת לאחר סיום טיפול בסטרואידים, בגלל הסתגלות הגוף לשינויים ברמות הסטרואידים. המצב משתפר בדרך כלל בתוך יומיים- שלושה.
נוגדנים הם חלק ממנגנון ההגנה הטבעי של הגוף נגד זיהומים, והם מזהים תאים מזיקים ומשמידים אותם. נוגדנים חד-שבטיים הם תרופות מעשה ידי אדם המכוונות לפגיעה בלימפוציטים העודפים ולהשמדתם. הטיפול ניתן בעירוי לווריד, בדרך כלל במרפאת החוץ של בית החולים. הנוגדן החד-שבטי המשמש בדרך כלל לטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין הוא ריטוקסימאב. לעתים נעשה שימוש גם בנוגדנים חד-שבטיים אחרים, כגון איבריטומומאב טיוקסטאן - Ibritumomab Tiuxetan (זבלין® - ®Zevalin)*.
ריטוקסימאב:
תרופה המשמשת לטיפול בכמה סוגי לימפומה שאינה הודג׳קין של תאי B, כולל שני הסוגים הנפוצים ביותר - לימפומה זקיקית ולימפומה מפושטת של תאי B גדולים. ניתן לשלב תרופה זו עם תרופות כימיות אחרות. ריטוקסימאב נצמדת לחלבון CD20 המצוי על הלימפוציטים מסוג B, ומעוררת את מנגנוני ההגנה הטבעיים בגוף לתקוף את הלימפוציטים ולהשמיד אותם. הטיפול בתרופה זו מפחית את מספר הלימפוציטים הבריאים מסוג B, אך משמיד את התאים הסרטניים.
עם סיום הטיפול, מספר תאי ה-B הבריאים יחזור בהדרגה לרמה התקינה. בדרך כלל נוטלים את התרופה בשילוב עם תרופות כימיות כטיפול קו ראשון בסוגי לימפומה שאינה הודג'קין של תאי B, בייחוד בלימפומה זקיקית. אם חלה הפוגה במחלה, לעתים יימשך הטיפול בתרופה לתקופה של עד כשנתיים, בתדירות של פעם בחודשיים-שלושה. טיפול זה נקרא 'טיפול אחזקה' והוא נועד למנוע את הישנות הלימפומה למשך תקופה ארוכה ככל האפשר.
ריטוקסימאב ניתנת גם כתרופה יחידה, פעם בשבוע במשך ארבעה שבועות, לטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין איטית, שהופיעה שוב לאחר טיפול קודם. בחלק מהלימפומות האגרסיביות, כגון לימפומה מפושטת של תאי B גדולים (DLBCL - Diffuse Large B-cell Lymphoma), יינתן טיפול בריטוקסימאב בשילוב עם תרופות כימיות. השילוב המקובל ביותר בשימוש הוא CHOP או R-CHOP. (מידע מפורט על הטיפולים ושילובי התרופות השונים ניתן למצוא בהמשך בפרק על מידע נרחב על סוגי לימפומה שאינה הודג'קין).
נוגדנים חד־שבטיים עם סימון רדיואקטיבי:
קיימים נוגדנים חד־שבטיים בעלי מולקולות רדיואקטיביות, המחוברות אליהם ומשחררות קרינה ישירות לתאים הסרטניים. נוגדן זה, שבו משתמשים לטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין של תאי B, הוא איבריטומומאב טיוקסטאן.
לריטוקסימאב ולנוגדנים חד־שבטיים אחרים תופעות לוואי דומות בדרך כלל:
בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים בריאים. טיפול קרינתי פועל רק על האזור בגוף שאליו מכוון הטיפול. בלימפומה שאינה הודג'קין משתמשים בטיפול זה במקרים הללו:
טיפול קרינתי ניתן במחלקה לרדיותרפיה של בית החולים, בדרך כלל מדי יום בימים ראשון עד חמישי ועם מנוחה בסוף השבוע. משך הטיפול שתקבל יהיה תלוי בסוג הלימפומה ובשלב שבו היא נמצאת, אבל בדרך כלל הוא נמשך עד שלושה שבועות.
כדי להבטיח את יעילות הטיפול, נדרש תכנון קפדני שייעשה בביקורך הראשון ביחידת הרדיותרפיה. בדרך כלל תבוצע סריקת CT של האזור המיועד לטיפול. המכשיר יצלם את האזור המיועד לטיפול מזוויות שונות, ויבנה תמונה תלת-ממדית שלו. ייתכן שיבוצעו כמה מדידות, אשר יחד עם המידע המתקבל מהסריקות, מוזנות למחשב מיוחד המסייע בתכנון מדויק של הטיפול. הטכנאי יסמן סימונים זעירים על העור ו/או ישאל אותך אם הוא יכול לסמן סימונים קבועים קטנים (קעקועים). סימונים אלה, שיבוצעו באישורך, משמשים כנקודות ייחוס המסייעות בדיוק הטיפול הקרינתי. אם לא תרצה סימנים קבועים - התייעץ עם הטכנאי, כדי שיוכל לשוחח איתך על אפשרויות אחרות.
לפני כל טיפול תמוקם בתנוחה שבה היית בעת התכנון. במהלך הטיפול, הנמשך כמה דקות, תישאר לבדך בחדר, אך תוכל לשוחח עם הטכנאי, שיצפה בך מהחדר הסמוך. טיפול בקרינה אינו גורם לכאב - אך מצריך שכיבה ללא תנועה למשך דקות אחדות.
לרוב, טיפול בקרינה גורם לעייפות. תופעות לוואי אחרות עלולות להופיע בהתאם למקום בגוף שבו מטפלים: טיפול בקרינה באזור הבטן עלול לגרום לבחילות, הקאות או שלשולים. טיפול בקרינה באזור הראש עלול לגרום לנשירת שיער, וטיפול בקרינה באזור הצוואר עלול לגרום לכאבים בפה, בגרון, ו/או לשינויים בטעמם של מזונות מסוימים. עוצמת תופעות הלוואי משתנה בהתאם לכמות הקרינה שתקבל. הרופא המטפל בך יכין אותך לאילו תופעות לוואי עליך לצפות.
טיפול זה מקובל פחות בלימפומה שאינה הודג'קין, אך לעתים משתמשים בו במקרה של הישנות מחלה לאחר טיפול אחר. אפשרות זו מוצעת גם לטיפול בסוגי לימפומה המגיבים פחות טוב מסוגים אחרים לטיפול הכימי המקובל. מדובר בטיפול אינטנסיבי, המתאים רק לאנשים שמצב בריאותם הכללי טוב מספיק כדי להתמודד עם תופעות הלוואי. אם טיפול זה מתאים לך, הרופא המטפל ידון איתך בנושא.
טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת תאי גזע: טיפול זה מאפשר מתן תרופות כימיות במינון גבוה בהרבה מהמינונים הרגילים לטיפול בלימפומה. לפני הטיפול במינון גבוה, תקבל טיפול כימי במינון רגיל כדי לגרום להפוגה במחלה. לאחר מכן ייאספו מגופך תאי גזע (תאי דם ראשוניים שמהם מתפתחים תאים אחרים), ואלה יוקפאו ויישמרו באחסון עד למתן הטיפול במינון גבוה. טיפול כימי במינון גבוה הורס, מלבד תאי לימפומה גם את מח העצם, שבו נוצרים תאי דם חדשים. לאחר מתן התרופות במינון גבוה, יחזירו לגופך את תאי הגזע שנשמרו, כדי לסייע בהתאוששות מח העצם. תאי הגזע מוחזרים בעירוי לזרם הדם, עושים את דרכם למח העצם, ובהדרגה מסייעים לו בייצור תאי דם חדשים. בתקופת ההמתנה להתאוששות מח העצם תהיה חשוף מאוד לזיהומים, ולכן תישאר באשפוז - להשגחה.
השתלת תאי גזע מתורם ('השתלה אלוגנאית'): תאי גזע מתורם מסייעים למח העצם להתאושש מהטיפול הכימי, ומחדשים את מערכת החיסון, כך שתוכל להילחם טוב יותר במחלה. כיום נערכים מחקרים שמטרתם לגלות כיצד לעשות שימוש מיטבי בהשתלות תאי גזע לטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין, לכן ייתכן שטיפולים כאלה יינתנו במסגרת ניסוי מחקרי של טיפול בסרטן.
עם סיום הטיפולים במחלה, תזומן לבית החולים לביצוע בדיקות מעקב תקופתיות. לעתים מבצעים בסיום הטיפול בדיקת סריקה להערכת הצלחת הטיפול. מפגשי המעקב יספקו לך הזדמנות טובה לשיחה עם הרופא המטפל על חששות או בעיות המתעוררות בין המפגשים. אם תבחין בתסמינים חדשים כלשהם או אם משהו ידאיג אותך בין הביקורים - מומלץ להתייעץ עם הרופא המטפל.
בפרק הבא מובא מידע מפורט בהתאם לסוגי לימפומה שאינה הודג'קין ודרכי הטיפול בהם.
מומלץ להיעזר בחלק המתאים לך.
מחלה זו, המשפיעה על תאי B, עלולה להתפרץ בכל עת, מגיל ההתבגרות ועד לזקנה. הגיל השכיח ביותר שבו היא מאובחנת הוא סביב גיל 60. שכיחותה גבוהה במעט אצל גברים מאשר אצל נשים.
הגורמים למחלה זו אינם ידועים. בדומה למחלות סרטן אחרות, גם מחלה זו אינה מידבקת.
לעתים קרובות הסימן הראשון של המחלה הוא נפיחות לא מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בעקבות גדילת בלוטות הלימפה. לעתים נפגעת יותר מקבוצה אחת של בלוטות. הלימפומה עלולה להתפשט מהבלוטות לאיברים אחרים בגוף, כגון הכבד, הריאות או העצמות. חלק מהחולים סובלים מאובדן תיאבון ומעייפות. המחלה יכולה לגרום גם לתסמינים כלליים יותר, הנקראים 'תסמיני B', כגון הזעות לילה, חום גבוה וירידה במשקל.
זיהוי המחלה מתבצע באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת או חלק ממנה ובדיקתה במיקרוסקופ (ביופסיה). זהו ניתוח קטן המתבצע בהרדמה מקומית או כללית. כמו כן, ניתן לקחת דגימות לבדיקה גם מרקמות אחרות בגוף. בדיקות נוספות - כגון בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח העצם - משמשות אף הן כדי לקבל את מלוא המידע על סוג המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף, שיסייע לרופא להחליט על הטיפול המתאים לך ביותר.
שלב המחלה נקבע על פי מספרן של בלוטות הלימפה הנגועות ומיקומן בגוף ועל פי מידת התפשטותה של המחלה לאיברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: רק קבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועה, באזור מסוים אחד של הגוף.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נמצאה נגועה, אך כל הבלוטות הנגועות ממוקמות במחציתו העליונה או התחתונה של הגוף (המחצית העליונה של הגוף נמצאת מעל לסרעפת, והמחצית התחתונה נמצאת מתחת לסרעפת).
שלב 3: המחלה ממוקמת בבלוטות לימפה מעל ומתחת לסרעפת. על פי שיטת דירוג זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: הלימפומה התפשטה אל מעבר לבלוטות הלימפה - למשל לעצמות, לכבד או לריאות.
שלב המחלה כולל בדרך כלל את האותיות A או B, המתארות אם קיימים תסמיני B או לא (למשל, שלב 2B). לעתים המחלה מתפתחת באזורים מחוץ לבלוטות הלימפה, מצב המצוין באמצעות האות external) E) שמשמעה מחוץ לבלוטה (לדוגמה, שלב 3AE).
קביעת דרגה: לימפומות מסווגות לדרגה נמוכה ולדרגה גבוהה. לימפומות בדרגה נמוכה מתפתחות באיטיות בדרך כלל, ולימפומות בדרגה גבוהה מתפתחות במהירות רבה יותר. לימפומה דיפוזית עם תאי B גדולים מסווגת כלימפומה בדרגה גבוהה המצריכה טיפול מיידי.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) המשמידות תאים סרטניים. הטיפול העיקרי בלימפומה זו הוא טיפול כימי, הניתן בדרך כלל בשילוב התרופות R-CHOP, הכולל גם את הנוגדן החד-שבטי, ריטוקסימאב, והתרופות הכימיות:
תרופות אלו ניתנות בדרך כלל בעירוי לווריד אחת לשלושה שבועות, כך שתעבור עד שמונה טיפולים במשך כמה חודשים. תרופות כימיות ניתנות גם ישירות לנוזל השדרה, במטרה להשפיע על מערכת העצבים המרכזית והמוח - טיפול הנקרא טיפול כימי תוך-תיקי (intrathecal). לימפומה של תאי B גדולים מגיבה בדרך כלל היטב לטיפול כימי, והטיפול מוביל על פי רוב להפוגה מהמחלה. רבים מחלימים, אך עדיין קיים סיכון להישנות המחלה בעתיד, ולכן יש להקפיד על מעקב רפואי תקופתי.
טיפול מכוון מטרה בנוגדנים חד-שבטיים: ייתכן שתקבל טיפול בנוגדן חד-שבטי, כגון ריטוקסימאב, המזהה חלבונים מסוימים על התאים הסרטניים, נצמד אליהם ומעודד את המערכת החיסונית של הגוף לפעול נגדם. הנוגדנים יכולים לשפר את יעילות הטיפול הכימי.
טיפול בסטרואידים: סטרואידים ניתנים במקרים רבים יחד עם תרופות כימיות, כדי לשפר את יעילות הטיפול. הסטרואידים מסייעים גם בשיפור ההרגשה של המטופל ובהקלת הבחילות.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים הסמוכים. הטיפול בקרינה אינו פועל על הגוף כולו אלא רק על האזור שאליו הוא מכוון, ונעשה בו שימוש כאשר התאים הסרטניים ממוקמים רק באזור אחד או שניים של בלוטות לימפה באותו חלק בגוף (שלב 1 או 2). לעתים ניתן טיפול בקרינה לאחר טיפול כימי או כדי להקל את תסמיני המחלה, כגון כאבים.
טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת (השתלת) תאי גזע: תאי גזע הם תאים ראשוניים שמהם מתפתחת שורה ארוכה של תאים, בהם תאי מערכת הדם (תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות הדם). מדובר בטיפול אינטנסיבי, המתאים רק לחולים שמצבם בריאותם הכללי טוב מספיק כדי להתמודד עם תופעות הלוואי, ולכן אינו נעשה באופן שגרתי. לצורך הטיפול אוספים תאי גזע של המטופל עצמו ומאחסנים אותם. בדרך זו המטופל יכול לקבל טיפול כימי במינון גבוה, במטרה להשמיד את תאי הלימפומה. לאחר הטיפול הכימי יוחזרו תאי הגזע לגוף בעירוי (בדומה לעירוי דם), כדי לסייע למח העצם להתאושש מהשפעות הטיפול הכימי. השתלה שבה משתמשים בתאים של המטופל עצמו מכונה 'השתלה אוטולוגית'. חלק מהמטופלים יעברו השתלת תאי גזע מאדם אחר ('השתלה אלוגנאית').
לעתים קיים סיכון להתפתחות רקמת צלקתית בבלוטות הלימפה שנפגעו לאחר הטיפול. הצלקת עלולה להקשות על היכולת להעריך אם נותרו עדיין תאים סרטניים בבלוטות אלו, ולכן, עם סיום הטיפול תתבצע סריקת PET CT, כדי לבדוק אם קיימת עדות למחלה בגוף.
לימפומה זקיקית מתפתחת בתאי B ונקראת לעתים 'לימפומה מתונה', משום שהתפתחותה איטית בדרך כלל.
הגורמים ללימפומה זקיקית אינם ידועים. בדומה למחלות סרטן אחרות היא אינה מידבקת.
לעתים קרובות הסימן הראשון של המחלה הוא נפיחות לא מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בעקבות הגדלת בלוטות הלימפה. לעתים נפגעת יותר מקבוצה אחת של בלוטות, והמחלה עלולה להתפשט לאיברים שונים בגוף, כגון מח העצם, הכבד, הריאות או העור. חלק מהחולים סובלים מאובדן תיאבון ומעייפות. תסמינים אחרים (הנקראים תסמיני B) כוללים הזעות לילה, חום גבוה לא מוסבר וירידה במשקל.
אבחנת המחלה מתבצעת באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת או חלק ממנה, ובדיקת התאים במיקרוסקופ (ביופסיה). זהו ניתוח קטן המתבצע בהרדמה מקומית או כללית. כמו כן, ניתן לקחת דגימות נוספות לבדיקה מרקמות אחרות בגוף. בדיקות נוספות - כגון בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח העצם - מסייעות לרופא לקבל את מלוא המידע על סוג המחלה ומידת התפשטותה בגוף, על מנת שיוכל להחליט על הטיפול המתאים לך ביותר.
שלב המחלה: המונח 'שלב המחלה' מתאר את בלוטות הלימפה הנגועות, היכן הן נמצאות בגוף, ואם נפגעו איברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: הלימפומה נמצאת רק בקבוצה אחת של בלוטות לימפה, באזור מסוים אחד של הגוף.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נמצאה נגועה, אך כל הבלוטות הנגועות ממוקמות במחציתו אחת של הגוף - העליונה או התחתונה (המחצית העליונה של הגוף נמצאת מעל לסרעפת, והמחצית התחתונה נמצאת מתחת לסרעפת).
שלב 3: המחלה ממוקמת בבלוטות לימפה מעל ומתחת לסרעפת. במערכת קביעת שלב זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: המחלה התפשטה מעבר לבלוטות הלימפה, אל אזורים כגון העצמות, הכבד או הריאות.
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים תצוין האות A. לעתים הלימפומה עלולה להתפתח באזורים שמחוץ לבלוטות הלימפה, מצב המיוצג באמצעות האות E (לדוגמה: שלב 3AE).
קביעת דרגה: לימפומה זקיקית מסווגת כלימפומה בדרגה נמוכה, המתפתחת באיטיות רבה. אצל חלק מהחולים היא עלולה להפוך ללימפומה אגרסיבית, המצריכה טיפול מיידי.
אם המחלה ממוקמת רק בקבוצה אחת או יותר של בלוטות לימפה באותו אזור בגוף, ייתכן שיוצע לך לעבור טיפול בקרינה. אם הלימפומה מפושטת יותר ואינה גורמת לתסמינים, ייתכן שלא יינתן טיפול מיידי. במקרה כזה תזומן לביקורות מעקב אצל הרופא המטפל בך ויוצע לך טיפול כשיופיעו תסמינים. ייתכן שיחלוף זמן מה עד שיופיעו תסמינים כלשהם, ובמקרים מסוימים לא יעלה כלל הצורך בטיפול.
במקרים רבים לאחר הטיפול אין סימנים למחלה פעילה למשך זמן מה, מצב הנקרא 'הפוגה'. אם המחלה חוזרת אפשר לטפל בה שוב. טיפול חוזר יכול להעניק תקופה נוספת של הפוגה, ובמקרים רבים אפשר לשלוט במחלה בדרך זו למשך שנים רבות.
טיפול כימי (כימותרפיה): טיפול בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים. מדובר בטיפול חשוב ללימפומה זקיקית - המוביל במקרים רבים להפוגה במחלה. לעתים בנוסף לטיפול הכימי ניתן הנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב כדי לשפר את יעילות הטיפול. להלן התרופות הכימיות והשילובים שבהם נעשה שימוש:
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים מזהים חלבונים מסוימים על התאים סרטניים, נצמדים אליהם, ומעודדים את המערכת החיסונית של הגוף להשמיד אותם. ריטוקסימאב הוא נוגדן חד-שבטי, שהשימוש בו מקובל כטיפול בלימפומה זקיקית. במקרים רבים הוא ניתן יחד עם תרופות כימיות, כחלק מהשילוב R-CVP או R-CHOP. בחלק מהמקרים, בסיום הטיפול (מצב הפוגה) הנוגדן החד-שבטי ניתן לתקופה של עד כשנתיים, במטרה להשאיר את המחלה במצב הפוגה, טיפול הנקרא 'טיפול אחזקה'. לעתים נעשה שימוש בנוגדנים אחרים, כגון איברוטומומאב טיוקסטאן, המוצמד לכמות קטנה של חומר רדיואקטיבי ומשחרר קרינה לתאים הסרטניים.
טיפול בסטרואידים: סטרואידים הם תרופות הניתנות במקרים רבים יחד עם תרופות כימיות, כדי להגביר את יעילות הטיפול. בנוסף לכך הסטרואידים משפרים גם את הרגשתו של המטופל ומפחיתים בחילות.
טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת (השתלת) תאי גזע: תאי גזע הם תאים ראשוניים שמהם מתפתחת שורה ארוכה של תאים, בהם תאי מערכת הדם (תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות הדם). מדובר בטיפול אינטנסיבי, המתאים רק לחולים שמצבם בריאותם הכללי טוב מספיק כדי להתמודד עם תופעות הלוואי, ולכן אינו נעשה באופן שגרתי. לצורך הטיפול אוספים תאי גזע של המטופל עצמו ומאחסנים אותם. בדרך זו המטופל יכול לקבל טיפול כימי במינון גבוה, במטרה להשמיד את תאי הלימפומה. לאחר הטיפול הכימי יוחזרו תאי הגזע לגוף בעירוי (בדומה לעירוי דם), כדי לסייע למח העצם להתאושש מהשפעות הטיפול הכימי. השתלה שבה משתמשים בתאים של המטופל עצמו מכונה 'השתלה אוטולוגית'. חלק מהמטופלים יעברו השתלת תאי גזע מאדם אחר ('השתלה אלוגנאית׳).
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול זה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים. בדרך כלל לימפומה זקיקית רגישה מאוד לטיפול בקרינה, שבו משתמשים כטיפול מקו ראשון, אם התאים הסרטניים ממוקמים רק בקבוצה אחת או שתיים של בלוטות לימפה באותו חלק של הגוף (שלב 1 או 2). בחלק מהמקרים טיפול זה מוביל להחלמה. אם המחלה נשנית באזור אחד של בלוטות לימפה, גם אז אפשר לעשות שימוש בטיפול קרינתי.
לימפומת מאלט היא מחלת סרטן של לימפוציטים מסוג B (תאי B) הנמצאים באזורים ההיקפיים שמחוץ לבלוטות הלימפה. מחלה זו שכיחה בעיקר אצל מבוגרים מגיל 50 ומעלה. רוב הלימפומות שאינן הודג׳קין מתפתחות בבלוטות הלימפה, אך לימפומת מאלט מתפתחת ברקמה לימפטית הנקראת 'רקמה לימפטית הקשורה לרירית'; רירית היא שם הרקמה העוטפת חללים ואיברים שונים בגוף.
הקיבה היא האיבר השכיח ביותר שבו מתפתחת לימפומת מאלט, אך היא עלולה גם להתפתח באיברים אחרים, כגון הריאה, בלוטת התריס, בלוטות הרוק, בלוטת הדמעות (המייצרת את דמעות העיניים) או המעי הגס. מחלה זו מתפתחת מחוץ לבלוטות הלימפה, ולכן היא נקראת גם 'לימפומה חוץ-בלוטית'.
לימפומות מאלט מתפתחות בדרך כלל באזורים שבהם הייתה דלקת ממושכת, בשל זיהום או מחלה אוטואימונית (בעיה בתפקוד המערכת החיסונית, הגורמת לה לתקוף את רקמת הגוף במקום להגן עליה) באותו אזור.
הגורמים ללימפומת מאלט בחלקים אחרים בגוף אינם ידועים. המחלה אינה מידבקת.
תסמיני המחלה משתנים בהתאם למיקום שבו התגלה הגידול הסרטני. לימפומת מאלט בקיבה עלולה לגרום לתסמינים כגון בעיות עיכול, אובדן תיאבון, עייפות וירידה במשקל.
אם אתה סובל מבחילות, הקאות או כאבים באזור הקיבה - הרופא המטפל יפנה אותך לביצוע אנדוסקופיה. בבדיקה זו מוחדר צינור גמיש, שלקצהו מחוברים פנס ומצלמה זעירים, במורד הגרון והוושט אל הקיבה. בבדיקה זו ניתן להתבונן לתוך הקיבה ולהסיר דגימת תאים קטנה לבדיקה במעבדה (ביופסיה). במקרה הצורך יבוצעו בדיקות נוספות, בהן: בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח העצם. תוצאות הבדיקות יספקו מידע נוסף על המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף, ויסייעו בקבלת ההחלטה על הטיפול המתאים לך ביותר.
שלב המחלה: שלב המחלה נקבע בהתאם לאזור הגוף שנפגע ולמידת התפשטותה של המחלה לבלוטות לימפה או לחלקים נוספים בגוף. בלימפומת מאלט של הקיבה תימדד גם מידת התפשטותה של המחלה מרירית הקיבה אל שכבות הקיבה האחרות.
דרגת המחלה: לימפומת מאלט נחשבת ללימפומה בדרגה נמוכה המתפתחת באיטיות. עם זאת, היא עלולה להפוך לעתים ללימפומה בדרגה גבוהה.
הטיפול בלימפומות מאלט, הנקבע בהתאם לשלב המחלה, מוביל בדרך כלל לתוצאות טובות מאוד. אם המחלה מתפתחת באיטיות ואין תסמינים, ייתכן שלא יידרש כל טיפול למשך זמן מה אלא מעקב רפואי תקופתי, כך שברגע שהמחלה תתפתח יינתן לך טיפול מיידי.
לימפומת מאלט בקיבה: לפני התחלת טיפול, תעבור בירור רפואי לנוכחות זיהום של החיידק הליקובקטר פילורי בקיבה. אם יימצא זיהום זה - תקבל טיפול הנקרא 'טיפול משולש', במטרה להשמיד את הזיהום. מדובר בשילוב של שתי תרופות אנטיביוטיות ותרופה נוגדת חומציות. עם השמדת הזיהום ייתכן שייעלמו גם סימני הלימפומה (כלומר יושג מצב של הפוגה), אם כי לעתים יידרשו לכך כמה חודשים. לאחר הטיפול תעבור בדיקות אנדוסקופיות קבועות כדי לבדוק אם יש בקיבה סימנים ללימפומה.
אם לא יימצא זיהום של הליקובקטר פילורי, או שהמחלה לא תיעלם (או תישנה) לאחר הטיפול המשולש, ייתכן שיוצע לך לקבל טיפול בקרינה (רדיותרפיה), טיפול כימי (כימותרפיה) או טיפול בנוגדן חד-שבטי - ביחד או בנפרד.
לימפומת מאלט שאינה לימפומת קיבה: הטיפול בלימפומות מאלט המתפתחות באזורים אחרים דומה לטיפול בלימפומת קיבה, וכולל טיפול כימי (כימותרפיה), ריטוקסימאב (נוגדן חד- שבטי) וטיפול בקרינה (רדיותרפיה). לעתים מבוצע ניתוח להסרת האזור הנוגע, בהתאם למקום שבו אובחנה הלימפומה ולמידת התפשטותה. אם המחלה מתפתחת באיטיות רבה ואינה גורמת לבעיות כלשהן, ייתכן שלא יידרש טיפול כלל למשך זמן מה. הרופא יעקוב אחריך מקרוב כך שניתן יהיה להתחיל בטיפול בהתאם לצורך.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) המשמידות תאים סרטניים.
בלימפומת מאלט הטיפול ניתן בדרך כלל בטבליות כלורמבוציל. תרופות אחרות שבהן נעשה שימוש הן ציקלופוספאמיד, פלודראבין, וקלדריבין - Cladribine (ליטאק® - ®Litak)*.
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים מזהים חלבונים מסוימים הנמצאים על התאים הסרטניים, נצמדים אליהם ומעוררים את המערכת החיסונית של הגוף להשמיד אותם. ריטוקסימאב הוא נוגדן חד-שבטי הניתן בעירוי לווריד, בנפרד או בשילוב עם תרופות כימיות.
טיפול בקרינה: בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים בריאים. טיפול בקרינה נחשב יעיל במקרה של לימפומת מאלט בקיבה שלא התפשטה לבלוטות לימפה, כמו גם בטיפול במחלה בשלבים מוקדמים באזורים אחרים בגוף.
ניתוח: לעתים, אם המחלה אובחנה בשלב מוקדם ולא התפשטה לאזורים נוספים בגוף, ניתן יהיה לבצע ניתוח להסרת האזור הנגוע.
סוג נדיר של לימפומה שאינה הודג'קין המתפתחת בלימפוציטים (תאי דם לבנים) מסוג B. המחלה שכיחה בעיקר בקרב אנשים מעל גיל 60.
הגורמים ללימפומה של תאי מעטפת אינם ידועים, והיא אינה מידבקת.
הסימן הראשון למחלה הוא לעתים קרובות נפיחות לא מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בעקבות גדילת בלוטות הלימפה. לעתים קרובות נפגעות יותר מקבוצת בלוטות אחת, והמחלה עלולה להתפשט ולהשפיע על איברים נוספים בגוף, כגון מח העצם, הכבד או הטחול.
תסמינים אפשריים נוספים הם אובדן תיאבון ועייפות. חלק מהאנשים חווים הזעות לילה, חום גבוה ללא סיבה וירידה במשקל (תופעות הנקראות תסמיני B). אם המחלה משפיעה על הקיבה או המעי - ייתכנו בחילות והקאות.
אבחון המחלה נעשה באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת ובדיקתה במעבדה (ביופסיה). מדובר בניתוח קטן הנעשה בהרדמה מקומית או מלאה. ייתכן שיילקחו דגימות לבדיקה גם מרקמות אחרות בגוף. במקרה הצורך יבוצעו בדיקות נוספות, בהן: בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות, דיקור מותני ודגימות ממח העצם. תוצאות הבדיקות יעניקו מידע מלא על שלב המחלה ואם התפשטה לאזורים שונים בגוף, ויסייעו לרופאים להחליט מה הטיפול המתאים לך ביותר.
שלב המחלה: נקבע על פי מספר בלוטות הלימפה הנגועות שאותרו ומיקומן בגוף ועל פי התפשטות המחלה לאיברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: המחלה פגעה בקבוצה אחת של בלוטות לימפה ובאזור מסוים אחד של הגוף.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועה, אך כולן ממוקמות בחלקו העליון או בחלקו התחתון של הגוף (מעל לסרעפת או מתחתיה).
שלב 3: המחלה פגעה בבלוטות לימפה בחלקו העליון ובחלקו התחתון של הגוף. על פי שיטת דירוג זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: המחלה התפשטה מחוץ לבלוטות הלימפה אל איברים לימפטיים אחרים, כגון העצמות, הכבד או הריאות.
לימפומת תאי מעטפת מאובחנת לרוב בשלב 3 או 4.
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 3B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A. לעתים המחלה עלולה להתפתח באזורים מחוץ למערכת הלימפה. מצב זה מיוצג באמצעות האות E, המסמלת את המונח חוץ-בלוטית (Extra Nodal, לדוגמה, שלב 3AE).
קביעת דרגה: לימפומת תאי מעטפת מתפתחת לרוב כלימפומה בדרגה גבוהה, המתפשטת במהירות.
הטיפול העיקרי בלימפומת תאי מעטפת הוא טיפול כימי בשילוב הנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. בחלק מהמקרים יתבצע טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת תאי גזע. אם לאחר הטיפול לא תהיה עדות למחלה, המצב נקרא 'הפוגה מלאה'. לעתים ניתנים גם סטרואידים או טיפול בקרינה, וייתכן שילוב של כמה טיפולים.
לאחר טיפול ראשוני המחלה עלולה להישנות. מחקרים קליניים למציאת דרכים יעילות יותר לטיפול ולשליטה במחלה לתקופה ארוכה מתקיימים כל העת, וייתכן שיוצע לך להשתתף באחד מהם.
טיפול כימי (כימותרפיה): תרופות כימיות (ציטוטוקסיות) ניתנות בעירוי לווריד או כטבליות, בדרך כלל בשילוב עם הנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. הטיפול שתקבל יהיה תלוי במצבך הגופני הכללי ובאופן שבו אתה עלול להגיב לתופעות הלוואי שלו. שילובי הטיפול האפשריים כוללים:
טיפול בסטרואידים: סטרואידים ניתנים לעתים קרובות במקביל לטיפול כימי, כדי להגביר את יעילותו, לשפר את ההרגשה של המטופל ולהפחית את הבחילות.
טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת (השתלת) תאי גזע: תאי גזע הם תאים ראשוניים שמהם מתפתחת שורה ארוכה של תאים, בהם תאי מערכת הדם (תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות הדם). חולים הנמצאים במצב גופני טוב ומסוגלים להתמודד עם תופעות לוואי של טיפולים אינטנסיביים, עשויים לקבל טיפול במינון גבוה של התרופה הכימית ציטרבין. לצורך הטיפול אוספים תאי גזע של המטופל עצמו ומאחסנים אותם. בדרך זו המטופל יכול לקבל טיפול כימי במינון גבוה, במטרה להשמיד את תאי הלימפומה. לאחר הטיפול הכימי יוחזרו תאי הגזע לגוף בעירוי (בדומה לעירוי דם), כדי לסייע למח העצם להתאושש מהשפעות הטיפול הכימי. השתלה שבה משתמשים בתאים של המטופל עצמו מכונה 'השתלה אוטולוגית'. חלק מהמטופלים יעברו השתלת תאי גזע מאדם אחר ('השתלה אלוגנאית').
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים בריאים. בטיפול בקרינה נעשה שימוש כאשר המחלה פגעה בקבוצה אחת או שתיים של בלוטות לימפה באותו חלק של הגוף - עליון או תחתון (שלב 1 או 2).
טיפולים מכווני מטרה:
בורטזומיב - Bortezomib (ולקייד® - ®Velcade)*: תרופה החוסמת אותות בתאים הסרטניים ומעכבת את התפתחותם. ניתנת בעירוי לווריד. בתרופה זו נעשה שימוש לאחר שנוסו טיפולים אחרים.
איברוטיניב - Ibrutinib (אימברוביקה® - ®Imbruvica)*: תרופה הפועלת על מנגנון העברת אותות תאיים ומצויה בסל התרופות. התרופה מיועדת לחולים עם שמחלתם נשנתה.
*או תרופות המכילות חומר פעיל דומה, בעלות שמות מסחריים אחרים.
לימפומה ע"ש ברקיט היא סוג נדיר של לימפומה של תאי B, הנפוצה יותר בילדים ובצעירים ונקראת ע"ש הרופא הראשון שתיאר אותה. סוגי לימפומה ע"ש ברקיט הם:
לימפומה אנדמית ע"ש ברקיט: מחלה שנפוצה בעיקר במרכז אפריקה, בדרך כלל אצל ילדים, וקשורה בעמידות נמוכה לנגיף אפשטיין-באר (EBV) הגורם ל'מחלת הנשיקה' (מונונוקלאוזיס). לימפומה זו פוגעת במקרים רבים בעצם הלסת, פגיעה נדירה בסוגי לימפומה ע"ש ברקיט אחרים.
לימפומה ספורדית ע"ש ברקיט: גם לימפומה זו קשורה לנגיף אפשטיין-באר, אך קשר זה ברור פחות. נגיף אפשטיין-באר הוא נגיף נפוץ ולא ידוע מדוע הוא מעלה את הסיכון ללימפומה אצל אנשים מסוימים ולא אצל אחרים.
לימפומה ע"ש ברקיט הקשורה לכשל חיסוני: לימפומה זו עלולה להופיע אצל נשאי נגיף האיידס (HIV) או אצל חולי איידס שהחסינות שלהם נמוכה. לימפומה מסוג זה עלולה להופיע גם אצל אנשים שעברו השתלת איבר ולוקחים תרופות לדיכוי המערכת החיסונית.
תסמיני המחלה תלויים במקום בגוף שבו היא ממוקמת. במקרים רבים היא מופיעה כגוש באזור הבטן - וגורמת לכאבי בטן, לבחילות ולשלשולים. אם בלוטות הלימפה בבית החזה או בגרון מוגדלות - החולה עלול לסבול מכאבי גרון, מקשיי בליעה או מקוצר נשימה. לימפומה ע"ש ברקיט יכולה לגרום גם לתסמינים כלליים יותר, כגון הזעות לילה, חום גבוה וירידה במשקל, תסמינים הנקראים 'תסמיני B'.
האבחנה נעשית באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת או חלק ממנה, ובדיקתה במיקרוסקופ (ביופסיה). זהו ניתוח קטן מאוד המתבצע בהרדמה מקומית או מלאה. בדיקות נוספות, כולל בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות, ניקור מותני ודגימות ממח עצם, משמשות לעתים כדי להשיג מידע נוסף על סוג המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף, שיסייע בבחירת סוג הטיפול המתאים ביותר עבורך.
שלב המחלה: נקבע על פי מספרן של בלוטות הלימפה הנגועות ומיקומן בגוף ועל פי מידת התפשטותה של המחלה לאיברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד. השיטה המשמשת לקביעת שלב לימפומה ע"ש ברקיט היא שיטת סנט ג'וד/ארבור (St Jude/Arbor). לימפומה יכולה להתפתח באזורים הנמצאים מחוץ לבלוטות לימפה (מצב הנקרא 'לימפומה חוץ-בלוטית').
שלב 1: בשלב זה נמצא גידול אחד מחוץ לבלוטה או קבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועות, אך הם אינם נמצאים בבית החזה או בבטן. קבוצת בלוטות לימפה פירושו בלוטות לימפה הנמצאות באזור אחד בגוף, כגון בבית השחי, בצד אחד של הצוואר או במפשעה.
שלב 2: בשלב זה מתקיים אחד מהמצבים הבאים:
שלב 2R: הלימפומה הייתה באזור הבטן, אך הוסרה לחלוטין בניתוח.
שלב 3: בשלב זה מתקיים אחד מהמצבים הבאים:
שלב 3A: הלימפומה נמצאת רק באזור הבטן - אך אי-אפשר להסירה בניתוח.
שלב 3B: כמה איברים בחלל הבטן נמצאו נגועים.
שלב 4: כל אחד מהמצבים לעיל, כשבזמן האבחון גם המוח ועמוד השדרה (מערכת העצבים המרכזית) ו/או מח העצם נגועים.
דרגת המחלה: לימפומת ברקיט מסווגת כלימפומה בדרגה גבוהה, המתפתחת במהירות ומצריכה טיפול מיידי - בדרך כלל טיפול כימי.
טיפול כימי (כימותרפיה): טיפול כימי הוא הטיפול העיקרי ללימפומה ע"ש ברקיט. הטיפול בדרך כלל הוא אינטנסיבי, ומצריך אשפוז למשך כמה שבועות. לעתים מוסיפים לטיפול הכימי גם נוגדן חד-שבטי בשם ריטוקסימאב, בחלק מהמקרים מתבצעת השתלת תאי גזע. שילוב התרופות שתקבל יהיה תלוי בשלב המחלה וביכולתך להתמודד עם תופעות הלוואי. לטיפול בלימפומה ע"ש ברקיט משתמשים בשילובים משתנים של התרופות הבאות:
הרופא המטפל בך יסביר לך על שילוב התרופות שיינתן לך. תרופות כימיות ניתנות גם ישירות לנוזל השדרה, טיפול הנקרא 'טיפול כימי תוך-תיקי' (intrathecal). טיפול זה ניתן על מנת למנוע את התפשטות המחלה לנוזל המוח והשדרה, או כדי לטפל בה אם התפשטה לאזור זה.
תסמונת פירוק הגידול (TLS): טיפול כימי עלול לגרום לפירוק מהיר מאוד של תאים סרטניים. פירוק מהיר זה עלול לשבש את האיזון הכימי בדם ולפגוע בכליות ובלב. ייתכן שכדי להפחית את הסיכון לתופעה זו, תינתן לך התרופה רסבוריקאז בעירוי לווריד, בנוסף לנוזלים שיסייעו בהגנה על הכליות. ייתכן שעירוי זה יידרש רק בטיפול הראשון, ולאחריו יינתנו טבליות אלופורינול (זילוריק).
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים, כגון ריטוקסימאב, משפרים את יעילות הטיפול הכימי. נוגדנים אלה מזהים חלבונים מסוימים הנמצאים על התאים הסרטניים, ומעודדים את המערכת החיסונית של הגוף להשמיד את התאים הנגועים.
טיפול בסטרואידים: טיפול זה ניתן במקרים רבים יחד עם כימותרפיה, כדי להגביר את יעילותה. הסטרואידים משפרים את הרגשתו של המטופל ומפחיתים בחילות.
לימפומה מיצרית של תאי B גדולים היא סוג נדיר של לימפומה מפושטת של תאי B גדולים, המופיעה כגידול (גוש) בחלל בית החזה (מדיאסטינום), האזור בין הריאות ומאחורי עצם בית החזה - הכולל את הלב, כלי הדם הגדולים, הוושט, קנה הנשימה, בלוטת התימוס ובלוטות הלימפה. מחלה זו מופיעה לרוב אצל צעירים בטווח הגילים 40-25, ושכיחה אצל נשים יותר מגברים.
הגורמים למחלה זו אינם ידועים והיא אינה מידבקת.
תסמיני המחלה, הנגרמים בשל לחץ הגידול על חלל בית החזה, כוללים קוצר נשימה, שיעול או כאב בחזה. לעתים מופיעה צרידות. אצל חלק מהחולים ניכרת נפיחות בצוואר, בזרוע ו/או בפנים, בשל לחץ בלוטות הלימפה המוגדלות על וריד החזה המרכזי ('תסמונת הווריד הנבוב העליון' - SVCS). הגידול הסרטני עלול לגרום להגדלת בלוטות הלימפה בצוואר, בזרוע או במפשעה - שתתבטא בנפיחות מקומית. תסמינים אפשריים נוספים הם: אובדן תיאבון ועייפות. אצל חלק מהחולים מופיעים הזעות לילה, חום גבוה ללא סיבה וירידה במשקל (תופעות הנקראות תסמיני B).
אבחון המחלה מתבצע באמצעות הסרת דגימת רקמה מהגידול ושליחתה לבדיקה מיקרוסקופית (ביופסיה). את הביופסיה ניתן לבצע בהרדמה מקומית או מלאה ובהנחיית סריקת CT, המסייעת לרופא לאתר במדויק את האזור החשוד כנגוע. אם בלוטות הלימפה בחלל בית החזה הן היחידות שנגועות במחלה, הביופסיה נקראת 'מדיאסטינוסקופיה': בהליך זה יתבצע חתך קטן בחזה, שדרכו יוחדר צינור דק וגמיש שבקצהו מצלמה המאפשרת לקחת דגימות רקמה מהבלוטות החשודות.
במקרה הצורך יבוצעו בדיקות נוספות, בהן: בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות, ביופסיה ממח העצם ובדיקות לב (כגון א.ק.ג ובדיקת אקו-לב). תוצאות הבדיקות יעניקו מידע נוסף על המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף ויסייעו לרופא לבחור בטיפול המתאים ביותר.
שלב המחלה: נקבע על פי מספר בלוטות הלימפה הנגועות שאותרו ומיקומן בגוף ועל פי התפשטות המחלה לאיברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד. קבוצת בלוטות לימפה פירושו בלוטות לימפה הממוקמות באזור אחד בגוף, כגון בית השחי, בצד אחד של הצוואר או במפשעה. כשהמחלה מתפתחת מחוץ לבלוטות הלימפה היא נקראת 'לימפומה חוץ-בלוטית'. ישנם ארבעה שלבים:
שלב 1: נמצאה קבוצת בלוטות לימפה אחת נגועה או המחלה ממוקמת באזור אחד של איבר יחיד, מחוץ למערכת הלימפה.
שלב 2: שתי קבוצות בלוטות לימפה או יותר נמצאו נגועות - מעל לסרעפת או מתחתיה, או שהמחלה ממוקמת באיבר אחד או באזור אחד בגוף, בבלוטות לימפה באותו צד של הסרעפת.
שלב 3: נמצאו בלוטות לימפה נגועות מעל לסרעפת וגם מתחתיה.
שלב 4: המחלה התפשטה לאיברים אחרים, כגון מח העצם, הכבד, המוח או הקרום העוטף את הריאות (צדר).
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A. אם המחלה מתפתחת באזורים שמחוץ למערכת הלימפה, מצב זה מיוצג באמצעות האות E, המסמלת את המונח חוץ-בלוטית (Extra Nodal, לדוגמה, שלב 3AE).
דרגת המחלה: לימפומה מיצרית של תאי B גדולים היא לימפומה אגרסיבית, המתפתחת במהירות ובדרך כלל מצריכה טיפול מיידי.
הטיפול העיקרי במחלה זו הוא בתרופות כימיות ובנוגדן חד-שבטי. בנוסף לכך נעשה שימוש גם בטיפולים אחרים, כגון קרינה או שילוב של כמה סוגי טיפולים. לימפומה מיצרית של תאי B גדולים מגיבה בדרך כלל היטב לטיפול אימונו-כימותרפי, אך במקרים מסוימים נדרש טיפול נוסף, כולל השתלת תאי גזע.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים. הטיפול המקובל הוא שילוב של כמה תרופות כימיות, הניתנות ישירות לווריד בזריקות או בעירוי.
שילוב מקובל של תרופות כימיות הוא 'R-CHOP', הכולל את התרופות: ויניקריסטין, ציקלופוספאמיד ודוקסורוביצין, הסטרואיד פרדניזון והנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. שילוב אחר של תרופות כימיות הוא DA-EPOCH-R הכולל את התרופות הכימיות: אטופוסיד, וינקריסטין, ציקלופוספאמיד ודוקסורוביצין, הסטרואיד פרדניזון והנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. ראשי התיבות 'DA' פירושם 'בהתאמת מינון' (Dose-adjusted) - הרופא מתאים את מינון התרופות בהתאם לתגובת החולה לטיפול.
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים (אימונותרפיה): נוגדנים חד-שבטיים מזהים חלבונים מסוימים הנמצאים על התאים הסרטניים, נצמדים אליהם ומעוררים את המערכת החיסונית לפעול להשמדתם. ריטוקסימאב הוא נוגדן חד-שבטי בו נעשה שימוש לטיפול בלימפומה מיצרית של תאי B גדולים, כחלק מפרוטוקול R-CHOP הניתן בעירוי לווריד.
טיפול בקרינה: בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים בריאים. לאחר כימותרפיה ניתן לפעמים טיפול בקרינה לאזור חלל החזה.
טיפול בסטרואידים: סטרואידים הם תרופות הניתנות לעתים קרובות במקביל לכימותרפיה, כדי להגביר את יעילות הטיפול, לשפר את הרגשת המטופל ולהפחית בחילות.
מחלה זו נדירה ביותר ומופיעה בעיקר במבוגרים מגיל 60 ומעלה. המונח 'אזור היקפי' מתייחס לאזור בבלוטות הלימפה שבו נמצאו תאי B לא תקינים.
הסימן הראשון למחלה יכול להיות נפיחות בלתי מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בעקבות גדילתן של בלוטות הלימפה הנגועות. תסמינים אפשריים אחרים הם: אובדן תיאבון, עייפות או הזעות לילה, חום גבוה ללא סיבה וירידה במשקל (תסמינים הנקראים תסמיני B).
האבחון נעשה באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת ובדיקתה במיקרוסקופ (ביופסיה). מדובר בניתוח קטן המבוצע בהרדמה מקומית או מלאה. ניתן לקחת ביופסיות גם מאזורים אחרים בגוף. ייתכן שהרופא ירצה לבחון את הקיבה מקרוב (תוך שימוש בצינור גמיש ארוך הנקרא 'אנדוסקופ'), משום שמחלה זו מתפתחת במקרים רבים בקיבה, ולא בבלוטות הלימפה. לימפומה באזורים ההיקפיים של בלוטות הלימפה מאובחנת רק כאשר אין כל עדות ללימפומה בקיבה. ייתכן שיבוצעו בדיקות נוספות, כגון בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח העצם, כדי לקבל מידע נוסף על סוג המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף. תוצאות הבדיקות יסייעו לרופא המטפל לבחור בטיפול היעיל והמתאים ביותר.
שלב 1: המחלה פגעה בקבוצת בלוטות לימפה אחת באזור מסוים אחד בגוף.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נמצאו נגועות, אך כולן ממוקמות באותו חלק של הגוף - עליון או תחתון (מעל לסרעפת או מתחתיה).
שלב 3: הלימפומה פגעה בבלוטות לימפה בחלקו העליון והתחתון של הגוף. על פי שיטת דירוג זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: המחלה התפשטה מחוץ לבלוטות הלימפה לאיברים אחרים, כגון העצמות, הכבד או הריאות.
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A. לעתים המחלה עלולה להתפתח באזורים מחוץ למערכת הלימפה. מצב זה מיוצג באמצעות האות E, המסמלת את המונח חוץ-בלוטית (Extra Nodal, לדוגמה: שלב 3AE).
דרגה: לימפומת תאי B באזורים היקפיים בבלוטה מסווגת כלימפומה בדרגה נמוכה, המתפתחת באיטיות רבה. אצל חלק מהמטופלים המחלה עלולה להפוך ללימפומה אגרסיבית המצריכה טיפול מיידי.
אם המחלה אינה גורמת לתסמינים, ייתכן שלא יהיה צורך רפואי לתת טיפול כלשהו, אלא להימצא במעקב רפואי תקופתי אצל הרופא המטפל. לאחר קבלת טיפול, רוב המטופלים אינם חווים תסמינים כלשהם המעידים על מחלה פעילה (שלב הנקרא הפוגה/רמיסיה). אם המחלה שבה ומופיעה, ניתן לטפל בה שוב ולהגיע למצב הפוגה נוסף. בדרך זו ניתן לשלוט בהתקדמות המחלה למשך שנים.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) המשמידות תאים סרטניים. מדובר בטיפול חשוב ללימפומה באזורים היקפיים של בלוטות לימפה, המוביל במקרים רבים להפוגה במחלה. ייתכן שבנוסף לטיפול הכימי, הניתן בטבליות, בזריקות או בעירוי לווריד, יינתן גם הנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב, הפועל על תאי B. ייתכן שתקבל תרופה כימית אחת או יותר יחד (כימותרפיה משולבת). טיפולים כימיים ללימפומה באזורים ההיקפיים של בלוטות לימפה כוללים:
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים מזהים חלבונים מסויימים על פני התאים הסרטניים, נצמדים אליהם, ומעוררים את המערכת החיסונית להשמיד אותם. ריטוקסימאב הוא נוגדן חד-שבטי הניתן בעירוי לווריד, ונצמד לתאי B.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה המשמידות תאים סרטניים, תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים. טיפול בקרינה ניתן בדרך כלל אם תאי הלימפומה נמצאים רק בקבוצה אחת או שתיים של בלוטות לימפה באותו חלק בגוף (שלב 1 או 2).
סטרואידים: תרופות הניתנות לעתים קרובות יחד עם כימותרפיה כדי לסייע בטיפול במחלה, הם גם מסייעים בשיפור ההרגשה ובהפחתת בחילות.
גידול סרטני של לימפוציטים (תאי דם לבנים) מסוג B. מחלה זו נדירה באנשים מתחת לגיל 50, ונפוצה יותר בגברים מאשר בנשים. בגלל שהיא מתפתחת באיטיות רבה, היא נקראת לעתים גם 'לימפומה מתונה'.
לימפומה זו דומה למחלת 'לוקמיה לימפוציטית כרונית' (CLL), אך ההבדל הוא שכאשר מאבחנים לימפומה של לימפוציטים קטנים, תאי B לא תקינים נמצאים בבלוטות הלימפה - אך לא בזרם הדם (כפי שמתרחש ב-CLL).
הגורמים למחלה זו אינם ידועים. בדומה למחלות סרטן אחרות, היא אינה מידבקת ולא ניתן להעבירה לאנשים אחרים.
הסימן הראשון למחלה הוא לעתים קרובות נפיחות לא מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בעקבות הפגיעה בבלוטות הלימפה. חלק מהחולים סובלים מאובדן תיאבון ומעייפות. לעתים נפגעות בלוטות לימפה ביותר מאזור אחד בגוף. תסמינים אחרים כוללים הזעות לילה, חום גבוה ללא סיבה וירידה במשקל (נקראים תסמיני B). תאי B לא תקינים עלולים להצטבר במח העצם, בו נוצרים תאי הדם. הדבר עלול לגרום לתסמיני אנמיה. ייתכן שתיראה חיוור ותרגיש חסר אנרגיה בגלל המחסור בתאי הדם האדומים. אם מח העצם לא מייצר מספיק טסיות דם (המסייעים בקרישת הדם) - ייתכן שתהיה לך נטייה לדימומים או לשטפי דם תת-עוריים.
האבחנה מתבצעת באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת, או חלק ממנה, ובדיקתה במיקרוסקופ (ביופסיה). זהו ניתוח קטן המבוצע בהרדמה מקומית או מלאה. ניתן לקחת דגימות באופן דומה גם מרקמות אחרות בגוף. בדיקות אבחון נוספות כוללות בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח עצם. תוצאות הבדיקות יעניקו מידע נוסף על סוג המחלה, שלב המחלה ומידת התפשטותה בגוף, ויסייעו לרופא המטפל בקבלת ההחלטה על הטיפול המתאים והיעיל ביותר.
שלב המחלה של לימפומה שאינה הודג'קין מתאר כמה קבוצות בלוטות לימפה נפגעו, היכן הן נמצאות בגוף, והאם נפגעו איברים אחרים כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: הלימפומה נמצאת רק בקבוצה אחת של בלוטות לימפה, רק באזור מסוים אחד של הגוף.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועה, אך כל הבלוטות הנגועות נמצאות במחצית העליונה או במחצית התחתונה של הגוף. המחצית העליונה של הגוף נמצאת מעל ליריעה השרירית שמתחת לריאות (הסרעפת), והמחצית התחתונה נמצאת מתחת לסרעפת.
שלב 3: הלימפומה נמצאת בבלוטות לימפה הן בחלק העליון והן בחלק התחתון של הגוף (בבלוטות לימפה הן מעל והן מתחת לסרעפת). במערכת קביעת שלב זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: הלימפומה התפשטה מחוץ לבלוטות הלימפה אל איברים אחרים, כגון העצמות, הכבד או הריאות.
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A.
שיטה אחרת שמשתמשים בה לקביעת שלב המחלה נקראת 'שיטת בינה' (Binet). בשיטה זו סופרים את האזורים שבהם יש בלוטות לימפה מוגדלים ואת מספר התאים הלבנים, התאים האדומים והטסיות בדם.
שלב A: יש פחות משלושה אזורים של בלוטות לימפה מוגדלים.
שלב B: יש שלושה אזורים של בלוטות לימפה מוגדלים או יותר.
שלב C: יש מספר מופחת של תאי דם אדומים או טסיות או של שניהם.
אם המחלה אינה גורמת לתסמינים, ייתכן שלא יהיה צורך מיד להתחיל בטיפול רפואי. תבקר בקביעות אצל הרופא המטפל, ואם יופיעו תסמינים - יוצע לך להתחיל בטיפול. ייתכן שיחלוף זמן מה עד שיופיעו תסמינים כלשהם, ושבחלק מהמקרים לא יתעורר צורך בטיפול. במקרים רבים, לאחר טיפול ראשוני, לא נמצאת עדות למחלה פעילה במשך זמן מה (מצב הנקרא 'הפוגה' או 'רמיסיה'). אם המחלה תחזור ניתן יהיה לטפל בה שוב ולהעניק לחולה תקופת הפוגה נוספת. לרוב, אפשר לשלוט בדרך זו על התקדמות המחלה במשך שנים רבות.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) המשמידות תאים סרטניים. מדובר בטיפול חשוב ללימפומה של לימפוציטים קטנים, המוביל, במקרים רבים, למצב הפוגה. תרופות כימיות ניתנות בטבליות או בעירוי לווריד. ייתכן מתן תרופה אחת בלבד או שילוב של כמה תרופות. טיפול כימי ניתן בדרך כלל במרפאת חוץ. במקרים רבים, הטיפול הכימי ניתן יחד עם נוגדן חד-שבטי הנקרא ריטוקסימאב הפועל על תאי B. התרופות המקובלות ביותר לטיפול בלימפומה של לימפוציטים קטנים הן טבליות כלורמבוציל, פלודרבין וציקלופוספאמיד הניתנות לעתים לבד או יחד (משלב-^, בטבליות או בזריקה. כאשר נוסף לטיפול זה ריטוקסימאב הטיפול נקרא 'FCR' או 'טיפול FCR'. לעתים, ניתנת התרופה בנדמוסטין בעירוי לווריד (עירוי תוך-ורידי).
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים הם תרופות המזהות חלבונים מסוימים על גבי התאים הסרטניים, נצמדים אליהם ומעכבים את התפתחותם. ריטוקסימאב ניתן ישירות לווריד (בעירוי), בדרך כלל עם פלודרבין וציקלופוספאמיד (במסגרת הטיפול FCR, ראה למעלה).
טיפול בסטרואידים: סטרואידים הם תרופות הניתנות לעתים קרובות יחד עם כימותרפיה כדי לסייע בטיפול במחלה, בשיפור ההרגשה ובהפחתת בחילות.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה להשמדת תאים סרטניים, תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים. בטיפול בקרינה משתמשים כטיפול קו ראשון (אם תאי B לא תקינים נמצאו רק בקבוצה אחת או שתיים של בלוטות לימפה באותו חלק בגוף - שלב 1). בחלק מהמקרים, טיפול זה יוביל להחלמה מלאה. ניתן יהיה גם להשתמש בטיפול בקרינה כנגד הישנות מחלה מקומית באזור אחד של בלוטות לימפה.
מקרוגלובולינמיה ע"ש ואלדנסטרום היא סוג נדיר של לימפומה שאינה הודג'קין (הנקראת גם 'לימפומה לימפופלסמציטית'). מחלה זו שכיחה יותר אצל גברים מאשר נשים, בעיקר במבוגרים שעברו את גיל 65. במחלה זו מיוצרים תאי B לא תקינים במח העצם, הנוצרים למרות שאין בהם כל תועלת לגוף. ככל שמספרם גדל, הם מצטברים בבלוטות הלימפה, בטחול ובאיברים אחרים, ומייצרים כמויות גדולות מהתקין של האימונוגלובולין מקרוגלובולין (IgM), מצב הגורם לדם להיראות סמיך מהרגיל ('צמיגיות יתר').
הגורמים למחלה זו אינם ידועים. אדם שקרוב משפחתו חלה בלימפומה, נמצא בסיכון גדול יותר משאר האוכלוסייה לחלות במקרוגלובולונמיה ע"ש ולדנסטרום. אולם, מאחר שמחלה זו נדירה, הסיכון הכולל לחלות בה נותר נמוך מאוד. ברוב המקרים, מקרוגלובולינמיה ע"ש ואלדנסטרום מאובחנת אצל אנשים שאין להם קרובי משפחה עם לימפומה. מחלה זו, בדומה למחלות סרטן אחרות, אינה מחלה מידבקת. מקרוגלובולינמיה ע"ש ואלדנסטרום מתפתחת לעתים אצל מחלה של תאי הפלסמה בדם (הנקראת MGUS), בה מצויה כמות מסוימת של IgM לא תקין.
מקרוגלובולינמיית ע"ש ואלדנסטרום מתפתחת בדרך כלל במשך תקופת זמן ארוכה. לעתים, האנשים אינם חווים תסמינים כלשהם, והמחלה מתגלה במקרה, לאחר בדיקת דם שבוצעה מסיבה רפואית אחרת. כשמופיעים תסמינים, מקורם בדרך כלל בהצטברות של תאים סרטניים במח העצם, המפריעים לו לייצר כמות מספקת של תאי דם בריאים ותקינים. התסמינים השכיחים ביותר הם:
בחלק מהמקרים מופיעים תסמינים הנובעים מהרמות הגבוהות של האימונוגלובולין מקרוגלובולין (IgM) בדם, ההופך סמיך יותר, אינו זורם בחופשיות, ועלול לגרום לפגיעה בראייה, לכאבי ראש, לירידה בשמיעה או לבלבול. לעתים מופיעים קהות חושים, נמלול בכפות הידיים והרגליים או בעיות בשיווי המשקל, בעקבות נזק עצבי (נוירופתיה).
רופא המשפחה יבדוק אותך ויפנה אותך לבדיקת דם. על סמך התוצאה, ייתכן שתופנה להתייעצות ובדיקה על ידי רופא מומחה בבית החולים. הרופא ישאל אותך על התסמינים ועל בעיות בריאות אחרות שיש לך, יבצע בדיקה גופנית ויפנה אותך לבדיקות דם נוספות, כגון בדיקות דם המסייעות באיתור תאים בלתי תקינים ובמדידת רמת ה-IgM בדם, דגימת מח עצם ובדיקת CT.
דגימת מח עצם: בבדיקה זו נלקחת דגימת רקמה (ביופסיה) ממח העצם, בדרך כלל מחלקו האחורי של עצם האגן, הנשלחת לבדיקה מיקרוסקופית במעבדה. לפני הבדיקה תינתן זריקת הרדמה מקומית להקהיית התחושה באזור, ולאחר מכן הרופא יחדיר מחט לעצם וישאב דגימת רקמה נוזלית קטנה, ויאסוף דגימת רקמה מוצקה באמצעות מכשיר ניתוחי חד. שתי הדגימות יישלחו לבדיקה במעבדה. פעולה זו עשויה להתבצע במחלקה או ביחידה לאשפוז יום. כל ההליך נמשך כ-15-20 דקות. תיתכן אי-נוחות בעת השאיבה של מח העצם למזרק, אך פעולה זו נמשכת כמה שניות בלבד. מספר ימים לאחר הבדיקה ייתכן שתרגיש מעט כאבים עליהם תוכל להקל באמצעות משככי כאבים.
בדיקת CT: בדיקה מיוחדת המבוססת על צילומי רנטגן מזוויות שונות הבונות תמונה תלת- מימדית של פנים הגוף. בדיקה זו תתבצע בכדי לברר אם המחלה פגעה בבלוטות לימפה או באיברי גוף כגון הכבד. בבדיקה, הנמשכת כ-45-60 דקות, הנבדק שוכב ללא תנועה. ייתכן שיתבקש להימנע מאכילה ומשתייה במשך ארבע שעות קודם לכן. לרוב המטופלים ניתן שעה קודם לבדיקה משקה או זריקת יוד לווריד, המאפשר לאזורים מסוימים בגוף להיראות ברור יותר. החומר עלול לגרום לתחושת חום בכל הגוף למשך מספר דקות, וחשוב להודיע לרופא לפני ביצוע הבדיקה אם אתה אלרגי ליוד או אם הנך חולה אסתמה.
מחלה זו מתפתחת באיטיות, ולכן נקראת גם 'לימפומה מתונה'. משמעות הדבר היא כי ייתכן שלא יהיה צורך לקבל טיפול מיד, וחלק מחולים אף עשויים שלא להזדקק לטיפולים כלשהם במשך שנים רבות. גם אם אינך זקוק לטיפול כלשהו, הרופא יעקוב אחר מצבך הרפואי ויבצע בדיקות דם תכופות, בכדי לבדוק אחר כמויות תאי הדם, כמו גם אחר רמת ה-IgM. אם יהיה שינוי כלשהו במצב, כגון הופעת תסמינים כלשהם או שינויים בספירת הדם - עלייה ברמת ה-IgM או ירידה ברמת תאי הדם האדומים (אנמיה) - ייתכן שהרופא יחליט על תחילת הטיפול. הטיפול העיקרי במחלה זו הוא טיפול כימי, הניתן לבדו או בשילוב עם טיפולים אחרים, כגון טיפולים מכווני-מטרה או טיפול בסטרואידים. לעתים, משתמשים גם בשיטות טיפוליות נוספות, כגון עירויי דם או החלפת פלסמה, המסייעות בהקלה על תסמינים מסוימים. ייתכן שיוצע לך לקבל טיפול הנמצא בשלבי מחקר (מידע נוסף על השתתפות במחקרים רפואיים בפרק 'מחקרים וניסויים קליניים'). רוב הטיפולים במחלה זו מבוצעים במרפאת החוץ של בית החולים.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות אנטי-סרטניות (ציטוטוקסיות) ההורסות תאים הסרטניים. טיפול זה ניתן בטבליות, בעירוי לווריד או בזריקות. ייתכן שתקבל סוג אחד של תרופה או שילוב של כמה תרופות. לעתים, לטיפול הכימי נוסף הנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. אם תקבל טיפול בתרופה כימית אחת, סביר להניח שתופעות הלוואי יהיו קלות. אם תקבל שילוב של כמה תרופות, ייתכן שתסבול מתופעות לוואי רבות יותר. הרופא המטפל בך ידריך אותך איזה טיפול יינתן לך, לאלו תופעות לוואי לצפות וכיצד ניתן יהיה להתמודד איתן. התרופות הכימיות המקובלות ביותר לטיפול במקרוגלובולינמיה ע"ש ואלדנסטרום הן: כלורמבוציל, פלודרבין, קלדריבין, ציקלופוספאמיד ובנדמוסטין.
שילובי התרופות בהם משתמשים הם:
סטרואידים: סטרואידים ניתנים בדרך כלל בטבליות או בזריקה לווריד. תופעות הלוואי האפשריות של תרופות אלו הן עלייה במשקל, אי-שקט, עצבנות וקש״ שינה. תופעות לוואי זמניות ופוחתות בהדרגה, עם סיום הטיפול.
טיפולים מכווני-מטרה:
החלפת פלסמה: החלפת פלסמה (פעולה הנקראת גם 'סינון דם') מבוצעת במטרה "לדלל" את הדם - אם נמצאו בו רמות גבוהות של IgM, ההופכות את הדם לסמיך. תהליך נמשך מספר שעות ואינו כרוך בכאב. תתבקש לשכב על מיטת בית החולים, כאשר לכל זרוע תוחדר צינורית גמישה (קנולה) המחוברת למכונה הנקראת "מפרידת תאים". דמך יזרום בכמויות מדודות דרך המכונה, המפרידה את נוזל הפלסמה (המכיל את ה-IgM) מהדם. לאחר ההפרדה, מוחזר הדם התקין לגופך (תאי הדם האדומים, הלבנים וטסיות הדם), יחד עם תחליף לפלסמה (במקום הפלסמה שהופרדה על ידי המכונה).
מחלה נדירה מאוד המאובחנת בצעירים, בדרך כלל מתחת לגיל 35, ושכיחה גם בקרב ילדים ונוער. לימפומה זו פוגעת בדרך כלל בתאים מסוג T, אך גם בתאי B, והיא מתפתחת במהירות ומחייבת טיפול מיידי. מחלה זו דומה ללוקמיה לימפובלסטית חריפה (ALL) - אלא שבלימפומה לימפובלסטית התאים הסרטניים נמצאים בבלוטות לימפה או בבלוטת התימוס, בעוד שב-ALL התאים הנגועים מצויים בדרך כלל בדם ובמח העצם.
המחלה עלולה להתפשט לאיברים שונים בגוף, כגון הכבד, הטחול, מח העצם, העור, האשכים והמוח, ולגרום לתסמינים בהתאם לאיברים שנפגעו. חלק מהחולים חווים אובדן תיאבון ועייפות. תסמינים אפשריים אחרים הם: הזעות לילה, חום גבוה ללא סיבה וירידה במשקל (תופעות הנקראות תסמיני B).
האבחון נעשה באמצעות הסרת בלוטת לימפה מוגדלת (ביופסיה) ובדיקתה במעבדה. מדובר בניתוח קטן המבוצע בהרדמה מקומית או כללית. בדיקות נוספות המבוצעות כחלק מתהליך האבחון הן: בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות, דיקור מותני לבדיקת נוזל המוח והשדרה ודגימות ממח העצם. תוצאות הבדיקות יספקו מידע נוסף על המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף, ויסייעו לרופא בבחירת הטיפול המתאים ביותר.
שלב המחלה: מתאר כמה קבוצות של בלוטות לימפה נגועות, היכן הן נמצאות בגוף ואם נפגעו איברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: המחלה פגעה רק בקבוצה אחת של בלוטות לימפה ובמחצית אחת של הגוף בלבד (עליונה או תחתונה).
שלב 2: נמצאו תאים סרטניים ביותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה, אך כל הבלוטות הנגועות ממוקמות באותו חלק של הגוף - עליון או תחתון (המחצית העליונה של הגוף היא מעל לסרעפת, והמחצית התחתונה היא מתחתיה).
שלב 3: המחלה פגעה בבלוטות לימפה בחלקו העליון והתחתון של הגוף (בבלוטות לימפה מעל ומתחת לסרעפת). על פי שיטת דירוג זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
דרגת המחלה: לימפומה לימפובלסטית מסווגת כלימפומה בדרגה גבוהה, המתפתחת במהירות ומצריכה טיפול מיידי.
טיפול כימי הוא הטיפול העיקרי ללימפומה לימפובלסטית, הנחשבת ללימפומה בדרגה גבוהה ומצריכה טיפול אינטנסיבי יותר מסוגים אחרים של לימפומה. ייתכן שתופנה ליחידה המתמחה בסוג זה של טיפול. אופן הטיפול דומה לזה הניתן נגד לוקמיה לימפובלסטית חריפה (ALL). בחלק מהמקרים מתבצעת השתלת תאי גזע, ואם המחלה פגעה במוח יינתן לעתים טיפול קרינתי לאזור זה.
טיפול כימי (כימותרפיה): בכימותרפיה נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים. הטיפול הכימי מחולק בדרך כלל לשלושה שלבים: השראה (אינדוקציה), מיצוק/ העצמה (קונסולידציה) ואחזקה.
השראה: טיפול אינטנסיבי להשמדת תאים סרטניים רבים ככל האפשר. במסגרת טיפול זה יינתן שילוב של תרופות כימיות שונות, פעם בשבוע, בדרך כלל במשך עשרה שבועות. שלב זה אינטנסיבי מאוד ויהיה עליך לשהות בבית החולים במשך רוב הזמן.
מיצוק/העצמה: זה השלב הבא. בשלב זה יינתנו תרופות כימיות במינון נמוך יותר, כשהמטרה היא להבטיח את מרב הסיכויים להשמדת כל תאי הלימפומה, אם נותרו בגוף. טיפול זה ניתן בדרך כלל במשך כמה חודשים, במרפאת החוץ. בחלק מהמקרים מתבצעת השתלת תאי גזע, כדי לסייע בהתאוששות מח העצם.
טיפול אחזקה: טיפול זה ניתן כדי להפחית את הסיכון להישנות המחלה לאחר סיום מחזורי הטיפול הכימי. מדובר בטיפול אינטנסיבי פחות, העשוי להימשך כמה שנים.
טיפול כימי תוך-תיקי: מדובר בטיפול כימי הניתן ישירות לנוזל המוח והשדרה, במטרה למנוע את התפשטות תאי הלימפומה לנוזל המוח והשדרה או כדי לטפל במחלה אם התפשטה לאזור זה.
טיפול בקרינה: בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק קטן ככל האפשר לתאים בריאים. לעתים ניתן טיפול כימי במקביל לטיפול בקרינה למוח ולעמוד השדרה, אם נמצאו תאי לימפומה בנוזל המוח והשדרה.
השתלת תאי גזע: לעתים תתבצע לאחר הטיפולים השתלת תאי גזע מתורם. תאי גזע הם תאים ראשוניים שמהם מתפתחת שורה ארוכה של תאים, בהם תאי מערכת הדם (תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות הדם). תאי הגזע מוחדרים לדם דרך הווריד (באופן דומה למתן עירוי דם), כדי לסייע בהתאוששות מח העצם.
טיפול בסטרואידים: סטרואידים ניתנים לעתים קרובות במקביל לטיפול הכימי, כדי להגביר את יעילות הטיפול, לשפר את ההרגשה של המטופל ולהפחית בחילות.
לימפומות היקפיות של תאי T מהוות פחות מ 10%- מכלל מקרי לימפומה שאינה הודג׳קין במבוגרים. ישנם תתי-סוגים של לימפומה היקפית של תאי T, בהתאם למאפייני תא ה-T.
סוגים אלה כוללים:
לימפומה היקפית של תאי T, לא מסווגת (PTCL, NOS) היא תת-סוג הכולל את כל הלימפומות ההיקפיות של תאי T שאינן מתאימות לאף תת-סוג אחר, לכן הן נקראות 'לא מסווגות'. ככל שמדענים ורופאים מגלים מידע חדש על סוגי מחלות אלו - סביר להניח שיזוהו תת-קבוצות נוספות. לימפומה של תאי T לא מסווגת עלולה להתפתח בכל גיל, אך היא שכיחה יותר במבוגרים.
הגורמים למחלה זו אינם ידועים. בדומה למחלות סרטן אחרות, לימפומה היקפית של תאי T אינה מידבקת, ולא ניתן להעבירה לאנשים אחרים.
הסימנים הראשונים ללימפומה היקפית של תאי T משתנים בהתאם לסוג המחלה, אך לעתים קרובות הסימן הראשון הוא נפיחות לא מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בעקבות הפגיעה בבלוטות הלימפה. לעתים קרובות נפגעות בלוטות בכמה אזורים שונים. חלק מהחולים סובלים מאובדן תיאבון ומעייפות.המחלה עלולה להשפיע גם על מספר איברים בגוף, כגון מח העצם, הכבד, הטחול, הקיבה, המעיים או העור. לימפומה היקפית של תאי T לא מסווגת פוגעת לרוב במח העצם, בכבד ובעור. תסמינים אחרים, הכוללים הזעות לילה, חום גבוה ללא סיבה וירידה במשקל נקראים תסמיני B ושכיחים למדי בלימפומה היקפית של תאי T לא מסווגת.אבחנה
האבחנה מתבצעת על ידי הסרת בלוטת לימפה מוגדלת או חלק ממנה, ושליחתה לבדיקה מיקרוסקופית (ביופסיה). זהו ניתוח קטן המבוצע בהרדמה מקומית או מלאה. ניתן גם לקחת ביופסיות מרקמות חשודות אחרות בגוף. בדיקות נוספות, הכוללות בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח עצם, משמשות לאחר מכן בכדי לקבל מידע נוסף על סוג המחלה ומידת התפשטותה בגוף. תוצאות הבדיקות שיתקבלו יסייעו לרופא המטפל בקבלת ההחלטה על הטיפול היעיל והמתאים ביותר עבורך.
שלב: המונח 'שלב המחלה' מתאר כמה בלוטות לימפה נגועות, היכן הן נמצאות בגוף, והאם נפגעו איברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: קבוצה אחת של בלוטות לימפה, באזור מסוים אחד בגוף, נמצאו נגועות.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נמצאו נגועות, אך כולן ממוקמות במחציתו העליונה או התחתונה של הגוף (מעל לסרעפת או מתחתיה).
שלב 3: בלוטות הלימפה הפגועות נמצאות בחלקו העליון והתחתון של הגוף (בבלוטות לימפה מעל ומתחת לסרעפת). במערכת קביעת שלב זו, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: המחלה התפשטה מעבר לבלוטות הלימפה אל איברים אחרים, כגון העצמות, הכבד או הריאות.
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A. לעתים המחלה עלולה להתפתח באזורים מחוץ למערכת הלימפה. מצב זה מיוצג באמצעות האות E, המסמלת את המונח חוץ-בלוטית (Extra Nodal, לדוגמה, שלב 3AE).
דרגה: לימפומה היקפית של תאי T היא לימפומה בדרגה גבוהה המצריכה בדרך כלל טיפול מיידי.
טיפול
טיפול כימי הוא הטיפול העיקרי ללימפומה היקפית של תאי T לא מסווגת. בחלק מהמקרים ניתן טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת תאי גזע (להלן בהמשך).לעתים ניתן טיפול בקרינה לאחר הטיפול הכימי בכדי לטפל במחלה בשלב מוקדם (שלבים 1 ו-2), או בכדי לסייע בשליטה על תסמיני המחלה (טיפול פליאטיבי-מקל). חלק מהאנשים מחלימים לאחר הטיפול, אך לרוב, הטיפול מפחית מחומרת המחלה ומאפשר שליטה לתקופה מסוימת (מצב הפוגה/רמיסיה). אם המחלה מופיעה שוב לאחר הטיפול הראשוני, ניתן יהיה לתת טיפול כימי נוסף בניסיון לטפל בה ולעצור את התקדמותה.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) המשמידות תאים סרטניים. בדרך כלל ניתן שילוב של תרופות כימיות שונות, ייתכן שיוצע לך להשתתף בניסוי רפואי הבודק יעילות טיפולים אחרים. שילוב התרופות הכימיות המקובל הוא CHOP, הכולל את התרופות הכימיות וינקריסטין, דוקסורוביצין, ציקלופוספאמיד, והסטרואיד פרדניזון. אם הטיפול אינו יעיל, או אם המחלה מופיעה שוב לאחר טיפול קודם - ייתכנו שילובי תרופות כימיות אחרות.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק קטן ככל האפשר לתאים בריאים. לעתים נעשה שימוש בטיפול זה לחולי לימפומה בשלב 1 או 2) על בלוטות לימפה שנפגעו בחלק אחד של הגוף( בשילוב עם טיפול כימי, כמו גם במטרה להקל את תסמיני המחלה (טיפול פליאטיבי- מקל).
לימפומה נדירה הפוגעת בדרך כלל באנשים בטווח הגילים 40 עד 60, ונגרמת על ידי צמיחה בלתי מבוקרת של תאי T בעור.
Mycosis fungoides) MF) הוא הסוג השכיח ביותר של לימפומה עורית של תאי T. מחלה זו מתפתחת באיטיות רבה ובדרך כלל פוגעת רק בעור. במקרים רבים, טיפולים רפואיים יוכלו לסייע במניעת התקדמותה במשך שנים רבות. למחלה שלבים שונים, אך היא אינה מתקדמת בהכרח משלב לשלב. אצל מיעוט מהחולים היא עלולה להתפשט עם הזמן לאזורים אחרים בגוף.
תסמונת סזארי היא סוג מתקדם של לימפומה עורית של תאי T, שבה העור על אזורים נרחבים בגוף אדום ומתקלף ומגרד מאוד, בלוטות הלימפה נפוחות, ובדם קיימים לימפוציטים לא תקינים.
גורמים
הגורמים למחלה זו לא ידועים והיא אינה מידבקת.
בשלב מוקדם מאוד של המחלה היא דומה לנגעי עור אחרים, כגון אקזמה )^ב( או פסוריאזיס )ספחת(, עובדה העלולה להקשות על אבחונה. הלימפומה גורמת לשינויים בעור, ובהם:
בחלק מהמקרים הלימפומה הזו גורמת לנפיחות בבלוטות הלימפה.
הרופא המטפל יבדוק את העור וייקח דגימה קטנה מהאזור הנגוע ('ביופסיה של העור'). הדגימה תיבדק במעבדה כדי לגלות תאים לא תקינים. הרופא יבדוק אם בלוטות הלימפה מוגדלות, ויבצע בדיקות דם לאיתור לימפוציטים בלתי תקינים. לעתים יבוצעו גם בדיקות CT (טומוגרפיה ממוחשבת) או MRI (דימות תהודה מגנטית) - המסייעות בהדמיית בלוטות הלימפה ואיברי הגוף - שעל פיהן יהיה ניתן גם לקבוע אם הלימפומה התפשטה.
אם בלוטות הלימפה יהיו נפוחות - ייתכן שתילקח מהן דגימה (ביופסיה). בדיקה זו מתבצעת בניתוח קטן בהרדמה מקומית, ואפשר לערוך אותה גם במרפאת חוץ. בחלק מהמקרים תילקח דגימה גם ממח העצם: לאחר הרדמת חלקה האחורי של עצם האגן - מוחדרת מחט מיוחדת לעצם האגן, השואבת ממנה כמות קטנה של מח עצם. לאחר הבדיקה, הדגימה נשלחת למעבדה (בתחילת דף המידע ישנו הסבר מפורט יותר על תהליך האבחון).
שלב המחלה: נקבע על פי מידת הפגיעה של המחלה בעור והתפשטותה לאזורים נוספים. לימפומה עורית של תאי T מתפתחת בדרך כלל באיטיות רבה. המצב עשוי להישאר כפי שהוא במשך שנים רבות, ואצל רוב האנשים הלימפומה אינה מתקדמת מעבר לשלב הראשון. בחלק מהמקרים, אנשים אינם מאובחנים בשלב הראשון, והתסמינים הראשונים המופיעים אצלם הם גידולים (גושים בולטים) בעור.
שלב 1: אדמומיות באזורים מסוימים של העור ו/או אזורים אדמומיים בולטים (רבדים). ניתן לסווג על פי ההתפשטות:
שלב 1A: פחות מ-10% מהעור נגועים במחלה.
שלבג1B:ג10% משטח העור או יותר נגועים במחלה.
שלב 2:
שלב 2A: התסמינים בעור זהים לתסמינים בשלב 1. יש בלוטות לימפה נפוחות, אך לא נמצאו בהם תאי לימפומה.
שלב 2B: יש גידול אחד או יותר בעור.
שלב 3: יותר מ-80% מהעור אדמומי (אדמנת).
שלב 4
שלב 4A: שלב זה עשוי לכלול כל אחד מהתסמינים בעור שתוארו בשלבים הקודמים; תאי לימפומה נמצאו בבלוטות הלימפה או תאי לימפומה רבים נמצאים בדם - או שני הדברים גם יחד.
שלב 4B: שלב זה עשוי לכלול כל אחד מהתסמינים בעור שתוארו בשלבים הקודמים; תאי לימפומה התפשטו לבלוטות לימפה או לאיברים אחרים בגוף, כגון הכבד.
אם המחלה אובחנה בשלב מוקדם, בדרך כלל יבוצע טיפול ישיר בעור - באמצעות משחה על בסיס סטרואידי, משחה על בסיס כימי וטיפול קרינתי. אם מחלתך אינה מגיבה לטיפולים הישירים בעור, פוגעת בבלוטות לימפה או באיברים אחרים, או אם יש גידולים רבים בעור - הרופא עשוי להציע לך טיפול מערכתי (על כל הגוף), באמצעות טבליות או זריקות המכילות תרופות הנספגות בדם.
טיפול בעור: הטיפול בעור חשוב בכל שלבי המחלה. שימוש קבוע בתכשירים המעניקים לחות לעור יסייעו בשמירה עליו, בהפחתת הקילופים ובשיפור ההרגשה. ניתן להוסיף תכשירי לחות למי האמבט, כדי לשמור על רכות העור. יש להתייעץ בנושא זה עם האחות או הרופא המטפלים בך.
משחות לעור (טיפולים מקומיים): ייתכן שהטיפול היחיד שיידרש יהיה מריחת משחה סטרואידית או משחות כימיות מיוחדות. יהיה עליך להקפיד למרוח את המשחה רק על האזור שעליו התבקשת למרוח אותה, ולהשתמש בכפפות כדי להגן על כפות הידיים. חשוב להקפיד למלא במדויק אחר הוראות הרופא, האחות או הרוקח - לגבי אופן השימוש במשחה. במקרים מסוימים תיתכן תגובה לא רצויה למשחה: יש לדווח לרופא על כל תופעת לוואי, כגון אודם או תחושת צריבה באזור.
טיפול PUVA (פוטוכימותרפיה): טיפול זה יעיל למחלה בשלב מוקדם, בייחוד לטיפול באזורים אדומים בולטים. הטיפול כולל נטילת התרופה פסוראלן (Psoralen), הגורמת לעור להיות רגיש לקרינה אולטרה-סגולה (UVA). לאחר פרק זמן שבו התרופה מצטברת בעור, תיכנס לתא סגור וממוזג, ובו יינתן לך טיפול בקרינה אולטרה-סגולה. ייתכן שיהיה עליך לחזור על כך פעמים אחדות בשבוע למשך כמה שבועות. טיפול זה גורם לשיזוף העור ועלול להאיץ את הזדקנותו. לעתים העור מאדים ונראה כאילו נצרב מעט בשמש. בתקופת הטיפול עליך להימנע מחשיפת העור לשמש. חשיפה לקרינה אולטרה-סגולה מעלה את הסיכון לסרטן העור - ולכן מספר טיפולי ה-PUVA שיינתן לך מוגבל, ותהיה בהשגחה רפואית קפדנית. פסוראלן גורמת לרגישות רבה בעיניים, ולכן יהיה עליך להרכיב משקפי מגן במשך כ-12 שעות לאחר לקיחתה. תרופה זו עלולה לגרום גם לבחילות, בהן ניתן לטפל באמצעות תרופות. תופעות לוואי אפשריות נוספות הן: גירוד, סחרחורת וכאבי ראש.
טיפול ב-UVB: קרינת אולטרה-סגולה מסוג B) UVB) עשויה לסייע בהאטת התפתחות התאים הסרטניים, ולעתים נעשה בה שימוש במסגרת הטיפול ב-CTCL. שיטת הטיפול דומה ל-PUVA, וניתנת כמה פעמים בשבוע, בחדר ממוזג עם קרינה אולטרה-סגולה. בדומה לטיפול ב-PUVA, גם טיפול זה גורם לשיזוף העור ועלול להביא להזדקנותו המוקדמת. לעתים ייתכן שהעור יאדים, כמו בכוויית שמש קלה. בתקופה זו עליך להימנע מחשיפת העור לשמש, המעלה את הסיכון לסרטן העור.
טיפול בקרינה: בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרניים בעוצמה גבוהה של אנרגיה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק קטן ככל האפשר לתאים הבריאים. טיפול בקרינה יעיל בשלב מחלה מוקדם, כאשר ישנם נגעים קטנים באזור אחד. כמו כן, ייתכן שייעשה שימוש בטיפול זה כדי להקל תסמיני מחלה בשלב מתקדם. תופעות הלוואי כוללות אדמומיות ונשירת שיער באזור הטיפול.
טיפול בקרן אלקטרונים לכל העור (EBT): סוג של טיפול בקרינה שנעשה על אזורים נרחבים של לימפומה עורית של תאי T שלא התפשטה מתחת לעור. ניתן לחזור על הטיפול פעמים אחדות במידת הצורך. טיפול זה ניתן במרכזים רפואיים המתמחים בכך בלבד. תופעות הלוואי כוללות בעיקר שינויים בעור ונשירת שיער באזור הטיפול, ותיתכן פגיעה בתפקוד בלוטות הזיעה באזורים שטופלו. היקף תופעות הלוואי יהיה בהתאם לגודל האזור שבו בוצע הטיפול.
טיפול כימי (כימותרפיה): אם המחלה לא תגיב לטיפול, ייתכן שיינתן טיפול כימי בזריקה לווריד או בטבלייה לבליעה. הטיפול בשלבי מחלה מוקדמים ניתן בדרך כלל בטבליות במינון נמוך של התרופות מתוטרקסאט או כלורמבוציל - Chlorambucil (לוקראן® - ®Leukeran)*. בטיפול במחלה מתקדמת נעשה שימוש בתרופות גמציטבין - Gemacitabine (גמזר® -®Gemzar)*, דוקסורוביצין ליפוזומלי - Liposomal Doxorubicin (דוקסיל® - ®Doxil)* - כל אחת בנפרד או בשילובי תרופות, בדרך כלל בזריקה לווריד. נכון לעת כתיבת דף המידע קיימת התרופה פנטוסטטין - Pentostatin (ניפנט® - ®Nipent)*, הרשומה ב-FDA, אך טרם רשומה בישראל.
אינטרפרון: אינטרפרון הוא חלבון הנמצא באופן טבעי בגוף. לעתים הוא ניתן בהזרקה תת- עורית, כדי לחזק את המערכת החיסונית של הגוף ולסייע לה בעצירת המחלה. הטיפול ניתן בנפרד או בשילוב עם טיפולים נוספים (כגון PUVA או בקסארוטן). תופעות הלוואי השכיחות ביותר הן: עייפות, כאבים, עלייה בטמפרטורת הגוף ומצב רוח ירוד.
בקסארוטן - Bexarotene (טרגרטין® - ®Targretin)*: תרופה השייכת לקבוצת התרופות רטינואידים, הניתנת אחת ליום בטבלייה לבליעה, במצב שבו המחלה מופיעה שוב לאחר טיפולים קודמים. תרופה זו יכולה להינתן יחד עם טיפולים נוספים, כגון PUVA.
פוטופורזיס חוץ-גופי (ECP): טיפול מערכתי של PUVA הניתן בדרך כלל במטרה לטפל במחלה מתקדמת - כשרוב העור נגוע ואדום מאוד, וכאשר נמצאו תאי לימפומה בדם. טיפול זה ניתן במרכזים רפואיים המתמחים בו. המטופל מחובר למכונה מיוחדת השואבת ממנו דם. בדם שנשאב מטפלים בקרינה אולטרה-סגולה ובתרופות הפעילות בזמן חשיפה לקרינה זו. לאחר הטיפול הדם מוחזר לגוף.
אלמטוזומאב - Alemtuzumab (מבקמפאת'® - ®MabCampath)*: תרופה מקבוצת הנוגדנים החד-שבטיים, המזהים חלבונים מסוימים הנמצאים על התאים הסרטניים, נצמדים אליהם, ומעוררים את המערכת החיסונית לתקוף אותם. תרופה זו ניתנת בדרך כלל כאשר המחלה שבה והופיעה לאחר טיפולים קודמים.
לימפומה נדירה המאובחנת בעיקר בילדים ונוער ושכיחה בקרב גברים יותר מאשר בקרב נשים. גידול זה מתפתח מתאי T בלתי תקינים, בדרך כלל בבלוטות הלימפה, אך עלול להתפתח גם באיברים אחרים בגוף, כגון העור או הריאות. מחלה זו מסווגת לשתי קבוצות, בהתאם להימצאות חלבון בגידול הסרטני. אם נמצא חלבון המחלה תסווג כלימפומה אנאפלסטית חלבונית חיובית (+ALK), אם לא נמצא חלבון היא תסווג כלימפומה אנאפלסטית חלבונית שלילית (-ALK).
גורמי הסיכון
הגורמים ללימפומה אנאפלסטית עם תאים גדולים אינם ידועים. לימפומה אנאפלסטית עם תאים גדולים, כמו סוגי סרטן אחרים, אינה מחלה מידבקת ואינה ניתנת להעברה לאנשים אחרים.
הסימן הראשון למחלה זו הוא לעתים קרובות נפיחות לא מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת עקב הגדלה של בלוטות לימפה. לעתים קרובות מושפעת יותר מקבוצה אחת של בלוטות. לימפומה זו עשויה להופיע בעור, ולעתים באיברים אחרים, כגון: הריאות, הכבד, מח העצם או העצמות. אנשים מסוימים סובלים מאובדן תיאבון ומעייפות. תסמינים אחרים, הידועים כתסמיני B, כוללים הזעות לילה, חום גבוה בלתי מוסבר ואובדן משקל.
האבחנה מבוצעת באמצעות הסרת בלוטת הלימפה המוגדלת או חלק ממנה ובדיקת התאים במיקרוסקופ (ביופסיה). זהו ניתוח קטן מאוד המתבצע בהרדמה מקומית או כללית. ניתן לקחת ביופסיה גם מרקמות גוף אחרות. לאחר מכן יידרשו בדיקות נוספות, בהן בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות ודגימות ממח העצם, כדי להשיג מידע נוסף על המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף, אשר יסייע בהחלטה על הטיפול המתאים ביותר עבורך.
שלב המחלה: נקבע על פי מספרן של בלוטות הלימפה הנגועות ומיקומן בגוף ועל פי מידת התפשטותה של המחלה לאיברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: רק קבוצה אחת של בלוטות לימפה, באזור מסוים אחד בגוף, נמצאה נגועה.
שלב 2: יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועה, אך כל הבלוטות הנגועות נמצאות בחציו העליון או בחציו התחתון של הגוף (חציו העליון של הגוף הוא מעל לסרעפת, חציו התחתון הוא מתחת לסרעפת).
שלב 3: בלוטות לימפה נגועות נמצאו בחלקו העליון והתחתון של הגוף (כלומר, בבלוטות לימפה מעל ומתחת לסרעפת). בשיטת דירוג זו הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: המחלה התפשטה מחוץ לבלוטות לימפה אל איברים לימפטיים אחרים, כגון מח העצם, הכבד או הריאות. שלבי המחלה כוללים בדרך כלל את האותיות A או B, המתארות אם תסמיני B קיימים (לדוגמה, שלב 2B). לעתים, המחלה עלולה להתפתח באזורים שמחוץ לבלוטות הלימפה, מצב המיוצג על ידי האות E (לדוגמה, שלב 3AE).
דרגת המחלה: בנוסף לקביעת השלב, לימפומות שאינן הודג'קין מחולקות לשתי קבוצות על פי דרגתן: לימפומות בדרגה נמוכה מתפתחות לאט בדרך כלל, ולימפומות בדרגה גבוהה נוטות להתפתח מהר יותר. לימפומה אנאפלסטית עם תאים גדולים היא לימפומה בדרגה גבוהה. משמעות הדבר היא כי היא גדלה מהר ודורשת לרוב טיפול מיידי באמצעות כימותרפיה.
כימותרפיה: בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) המשמידות תאים סרטניים. הטיפול ללימפומה אנאפלסטית של תאים גדולים הוא בדרך כלל שילוב של תרופות כימיות הניתנות לווריד (עירוי תוך-ורידי). במקרים רבים ניתן שילוב הנקרא CHOP, הכולל את התרופות: וינקריסטין, דוקסורוביצין, ציקלופוספאמיד, והסטרואיד פרדניזון. לטיפול בלימפומה אנאפלסטית אצל צעירים וילדים משתמשים לעתים בשילובים חזקים יותר של תרופות, ולפעמים ייאלץ החולה לשהות זמן ממושך יותר במחלקה האונקולוגית.
טיפול בקרינה: בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה, המשמידות תאים סרטניים תוך גרימת נזק קטן ככל האפשר לתאים בריאים. קרינה יכולה להינתן ללא טיפול כימי, כאשר תאי הלימפומה נמצאים באזור אחד של בלוטות לימפה (שלב 1), ולעתים קרובות טיפול בקרינה ניתן לאחר כימותרפיה.
טיפול כימי במינון גבוה בתמיכת (השתלת) תאי גזע: תאי גזע הם תאים ראשוניים שמהם מתפתחת שורה ארוכה של תאים, בהם תאי מערכת הדם (תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות הדם). מדובר בטיפול אינטנסיבי, המתאים רק לאנשים שמצבם בריאותם הכללי טוב מספיק כדי להתמודד עם תופעות הלוואי, ולכן אינו נעשה באופן שגרתי. לצורך הטיפול אוספים תאי גזע של המטופל עצמו ומאחסנים אותם. בדרך זו המטופל יכול לקבל טיפול כימי במינון גבוה, במטרה להשמיד את תאי הלימפומה. לאחר הטיפול הכימי יוחזרו תאי הגזע לגוף בעירוי (בדומה לעירוי דם), כדי לסייע למח העצם להתאושש מהשפעות הטיפול הכימי. השתלה שבה משתמשים בתאים של המטופל עצמו מכונה 'השתלה אוטולוגית'. חלק מהמטופלים יעברו השתלת תאי גזע מאדם אחר ('השתלה אלוגנאית').
טיפול בסטרואידים: סטרואידים הם תרופות הניתנות לעתים קרובות במקביל לטיפול הכימי, כדי לסייע בהצלחתו, לשפר את הרגשת המטופל ולהפחית בחילות.
לימפומה לימפובלסטית היא מחלה נדירה מאוד המאובחנת בצעירים, בדרך כלל מתחת לגיל 35, ושכיחה גם בקרב ילדים ונוער. לימפומה זו פוגעת בדרך כלל בתאים מסוג T והיא מתפתחת במהירות ומחייבת טיפול מיידי. מחלה זו דומה ללוקמיה לימפובלסטית חריפה (ALL) - אלא שבלימפומה לימפובלסטית התאים הסרטניים נמצאים בבלוטות לימפה או בבלוטת התימוס, בעוד שב-ALL התאים הנגועים מצויים בדרך כלל בדם ובמח העצם.
אבחנה
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A. אם המחלה מתפתחת באזורים שמחוץ למערכת הלימפה, מצב זה מיוצג באמצעות האות E, המסמלת את המונח חוץ-בלוטית )Extra Nodal, לדוגמה, שלב 3AE).
טיפול כימי (כימותרפיה): בכימותרפיה נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים.
הטיפול הכימי מחולק בדרך כלל לשלושה שלבים: השראה (אינדוקציה), מיצוק/העצמה (קונסולידציה) ואחזקה.
מיצוק/העצמה: זה השלב הבא. בשלב זה יינתנו תרופות כימיות במינון נמוך יותר, כשהמטרה היא להבטיח את מירב הסיכויים להשמדת כל תאי הלימפומה, אם נותרו בגוף. טיפול זה ניתן בדרך כלל במשך כמה חודשים, במרפאת החוץ. בחלק מהמקרים מתבצעת השתלת תאי גזע, כדי לסייע בהתאוששות מח העצם.
נשאות נגיף האיידס (HIV - נגיף הכשל החיסוני האנושי) עלולה להעלות את הסיכון לחלות בלימפומה ולהשפיע על אופן הטיפול במחלה. נגיף זה תוקף לימפוציטים מסוג T הנקראים 'תאי CD4', המסייעים למערכת החיסונית לפעול נגד זיהומים, ולכן נשאי איידס חשופים יותר לזיהומים חמורים ולסוגים שונים של סרטן, בהם לימפומה, השכיחה יותר כאשר מספר תאי CD4 נמוך (ספירת CD4 נמוכה).
מספר נשאי האיידס החולים בלימפומה פחת בשנים האחרונות, בעיקר הודות לשיפור הטיפול בנשאי הנגיף. מחלות הלימפומה השכיחות אצל נשאי איידס הן לימפומה שאינה הודג'קין של תאי B אגרסיבית (דרגה גבוהה), לימפומה בעלת תאיות מעורבת (mixed cellularity), לימפומת הודג'קין עם מיעוט לימפוציטים ולימפומה על שם ברקיט. לעתים נדירות מתפתחת במוח 'לימפומה של מערכת העצבים המרכזית'. לימפומות המופיעות אצל נשאי איידס נוטות להיות אגרסיביות יותר מאשר אצל אנשים שאינם נשאי הנגיף.
הגורמים
הגורמים לרוב הלימפומות אינם ידועים. נגיף האיידס מפחית את מספר תאי T ומגביר את ״צור תאי B. ייצור היתר של תאים אלו עלול להתפתח ללימפומה שאינה הודג'קין של תאי B. רבות ממחלות הלימפומה המופיעות אצל נשאי איידס קשורות גם בנגיפים נוספים, המעלים גם הם את הסיכון למחלה זו, כגון נגיף אפשטיין-באר (EBV), הגורם ל'מחלת הנשיקה' (מונונוקלאוזיס) ונגיף ההרפס האנושי 8 (8-HHV), השכיחים אצל נשאי איידס.
התסמין הראשון הוא בדרך כלל נפיחות שאינה מכאיבה בצוואר, בבית השחי או במפשעה, הנגרמת בגלל בלוטות לימפה מוגדלות. לעתים יש יותר מקבוצה אחת של בלוטות לימפה נגועות, והמחלה עלולה להתפשט לאיברים אחרים בגוף, כגון הכבד, הטחול, מח העצם, העור, האשכים או המוח. חלק מהאנשים מרגישים ירידה בתיאבון ועייפות. תסמינים אפשריים אחרים הם: הזעות לילה, חום גבוה לא מוסבר וירידה במשקל (תסמינים הנקראים תסמיני B). לימפומה הפוגעת במוח (נקראת 'לימפומה של מערכת העצבים המרכזית'), עלולה לגרום לכאבי ראש, הקאות ובעיות בראייה. תסמינים אופייניים של לימפומה במערכת העצבים המרכזית כוללים: פרכוסים, בלבול, שינויים התנהגותיים ואישיותיים, חולשה בצד אחד של הגוף, ואובדן קואורדינציה ושיווי משקל.
לצורך האבחון מסירים דגימת רקמה נגועה בניתוח קטן, בהרדמה מקומית או כללית, ושולחים אותה לבדיקה מיקרוסקופית במעבדה ('ביופסיה'). על מנת לקבל מידע נוסף על סוג המחלה ועל מידת התפשטותה בגוף, יבוצעו בדיקות נוספות, כגון בדיקות דם, צילומי רנטגן, סריקות, ניקור מותני לבדיקת נוזל המוח והשדרה (המגן על המוח ועל חוט השדרה) ודגימות ממח העצם. תוצאות הבדיקות יסייעו בקבלת ההחלטה על הטיפול היעיל והמתאים לך ביותר.
קביעת השלב והדרגה
שלב המחלה: קביעת השלב מתבססת על כמה נתונים: מספרן של קבוצות בלוטות הלימפה שנפגעו, מיקומן בגוף והתפשטות המחלה לאיברים אחרים, כגון מח העצם או הכבד.
שלב 1: הלימפומה נמצאת רק בקבוצה אחת של בלוטות לימפה, באזור מסוים בגוף.
שלב 2: יש יותר מקבוצת אחת של בלוטות לימפה נגועות, אך הן ממוקמות רק בחלק אחד בגוף - עליון או תחתון (חלק הגוף העליון נמצא מעל לסרעפת, וחלקו התחתון נמצא מתחת לסרעפת).
שלב 3: הלימפומה פגעה בבלוטות לימפה בשני חלקי הגוף (עליון ותחתון - מעל לסרעפת ומתחתיה). על פי שיטה זו לקביעת שלב המחלה, הטחול נחשב לבלוטת לימפה.
שלב 4: המחלה התפשטה מחוץ לבלוטות הלימפה, לאיברים אחרים כגון מח העצם, הכבד או הריאות.
כאשר החולה סובל מתסמיני B (ירידה במשקל, חום גבוה או הזעות לילה), תצוין האות B בשלב המחלה - למשל: שלב 2B. כשתסמינים אלו אינם מופיעים, תצוין האות A. לעתים המחלה עלולה להתפתח באזורים מחוץ למערכת הלימפה. מצב זה מיוצג באמצעות האות E, המסמלת את המונח חוץ-בלוטית (Extra Nodal, לדוגמה, שלב 3AE). כשני שלישים (66%) מהלימפומות המופיעות אצל נשאי איידס מאובחנות לראשונה בשלב מתקדם (שלב 3 או 4). במקרים רבים המחלה מתפשטת מחוץ לבלוטות הלימפה (חוץ-בלוטית) ופוגעת באיברים נוספים, כגון מח העצם, הכבד והריאות, ולעתים נדירות יותר באיברים אחרים כמו החלחולת, השרירים או הלב.
דרגת המחלה: לימפומות הקשורות לנגיף האיידס מסווגות לשתי קבוצות: לימפומות איטיות ('לימפומות בדרגה נמוכה'), המתפתחות באיטיות רבה, ולימפומות אגרסיביות ('לימפומות בדרגה גבוהה'), המתפתחות במהירות ובדרך כלל מצריכות טיפול מיד לאחר שאובחנו. כמעט כל הלימפומות הקשורות לנגיף האיידס הן אגרסיביות.
הטיפול ייקבע בהתאם לכמה גורמים - בהם סוג המחלה, שלב המחלה ומצב בריאותך הכללי. לאחר קבלת תוצאות הבדיקות, יחליט הרופא מהו הטיפול המתאים והיעיל ביותר. בדרך כלל נעשה שימוש בשילוב של תרופות כימיות, סטרואידים ונוגדן חד-שבטי, ולעתים גם בקרינה. בנוסף לטיפולים בלימפומה, תתבקש להתחיל או להמשיך בטיפול פעיל ביותר נגד נגיפי רטרו לטיפול באיידס (Highly active anti retroviral therapy – HAART). טיפול זה יחזק את המערכת החיסונית, יעלה את סיכויי ההחלמה וישפר את יעילות הטיפול. ייתכן שהרופא יבקש להחליף את התרופה שניתנה לך נגד נגיפי הרטרו, מאחר שחלקן מגיבות לטיפול הכימי.טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים. סוג הטיפול הכימי שתקבל יהיה תלוי בשלב המחלה, בדרגתה ובמצב בריאותך הכללי. בדרך כלל ניתן שילוב תרופות כימיות, הנקרא 'R-CHOP', הכולל את התרופות הכימיות ציקלופוספאמיד, דוקסורוביצין ווינקריסטין, הסטרואיד פרדניזון, והנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. בדרך כלל תצטרך לעבור כמה מחזורי טיפול, שכל אחד מהם כולל כמה ימי טיפול כימי ולאחריהם תקופת מנוחה של כשבועיים עד חודש. אם המחלה תופיע שוב לאחר הטיפול הראשוני, ייתכן שתקבל טיפול כימי נוסף. אחת מתופעות הלוואי העיקריות של הטיפול הכימי היא ירידה בעמידות הגוף לזיהומים. מערכת החיסון של נשאי נגיף האיידס עלולה להיות חלשה, ולכן תימצא במעקב רפואי הדוק בתקופה זו.
הטיפול הכימי יפחית זמנית את מספר תאי CD4 בדמך, והמצב יחזור לקדמותו עם סיום הטיפולים הכימיים. הטיפול הכימי אינו אמור לפגוע בדיכוי הזיהום בנגיף האיידס (עומס נגיפי), כל עוד אתה נוטל את התרופה נגד נגיפי הרטרו (HAART).
ייתכן שמפעם לפעם, כאשר מספר תאי הדם הלבנים יהיה נמוך מדי, יהיה צורך להפחית את מינון התרופות הכימיות, ו/או לתת זריקות של גורם גדילה (G-CSF) המעודד את ייצור תאי הדם הלבנים במח העצם. ייתכן שבמהלך הטיפול הכימי, ובמשך זמן מה לאחריו, תקבל טיפול למניעת זיהומים התוקפים בדרך כלל נשאי איידס חולי לימפומה, כגון:
טיפול בסטרואידים: טיפול זה ניתן במקרים רבים במקביל לכימותרפיה, כדי לסייע ביעילות הטיפול, הסטרואידים משפרים את הרגשתו של המטופל ומפחיתים את תחושת הבחילות.
טיפול בנוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים מזהים חלבונים מסוימים הנמצאים על התאים סרטניים, נצמדים אליהם, ומעוררים את המערכת החיסונית בגוף להשמיד אותם. ריטוקסימאב הוא נוגדן חד-שבטי המקובל לטיפול בלימפומות של תאי B, וניתן בדרך כלל יחד עם התרופות הכימיות בפרוטוקול 'R-CHOP'. לפני קבלת הנוגדן ייבדק אם קיים החלבון CD20 על התאים הסרטניים שבגופך. ללא קיומו של חלבון זה - הטיפול לא יהיה יעיל עבורך.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול בקרינה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה להשמדת תאים סרטניים, תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים. בטיפול בקרינה נעשה שימוש לטיפול במחלה שפגעה במוח (לימפומה של מערכת העצבים המרכזית), לעתים בשילוב עם טיפול כימי, או בכדי להקל על תסמיני המחלה, כגון כאבים.
בלוטת המגן היא בלוטה קטנה בקדמת הצוואר, מתחת לתיבת הקול, הבנויה משני חלקים (אונות). בלוטה זו היא חלק מרשת בלוטות הפרושות בגוף ומרכיבות את המערכת האנדוקרינית. מערכת זו אחראית על ייצור ההורמונים המבקרים ומשפיעים על תפקודו התקין של הגוף. בלוטת המגן נקראת לפעמים "בלוטת הפעילות" משום שהיא מייצרת שני הורמונים עיקריים, תירוקסין (T4) ותרי-יודותירונין (T3), הנדרשים לגוף בכדי לשמור על פעילותו התקינה. בלוטת המגן זקוקה לאספקת יוד קבועה (חומר הקיים למשל בדגים ובמוצרי חלב) בכדי לייצר תירוקסין. לימפומה של בלוטת התריס נחשבת מחלת סרטן נדירה, המאובחנת לרוב לאחר גיל 60, ובעיקר אצל נשים.
סוגי לימפומת בלוטת המגן
לימפומת בלוטת המגן היא סוג נדיר של לימפומה שמחוץ לבלוטה, ונחשבת בדרך כלל כמחלה בלימפוציטים מסוג B. קיימים סוגי משנה שונים של NHL העלולים להשפיע על בלוטת המגן, בעיקר לימפומה עם תאים גדולים ולימפומת מאלט, וישנם גם סוגי לימפומה אחרים, נדירים יותר, העלולים להתפתח בבלוטת המגן, כגון לימפומה זקיקית (מידע על כל מחלות אלו מובא בנפרד קודם לכן).
התסמין השכיח ביותר הוא גוש בקדמת הצוואר. לעתים, עלולה להופיע נפיחות גדולה יותר סביב הצוואר התחתון, העלול עלול לגרום לתסמינים נוספים כגון כאב בצוואר, צרידות, קשיי בליעה וקוצר נשימה.
לעתים קשה לאבחן לימפומה בבלוטת המגן. לפני שניתן יהיה לקבוע אבחנה, יבוצעו מספר בדיקות:
אולטרה-סאונד של בלוטת המגן: בדיקה זו מבוססת על גלי קול הבונים תמונה של פנים הצוואר ושל בלוטת המגן. כאשר תימצא בתנוחת שכיבה על הגב, יימרח ג'ל על הצוואר. לאחר מכן, מועבר על האזור הנבדק מכשיר קטן המפיק גלי קול, ההופכים לתמונה באמצעות מחשב.
ציטולוגיית שאיבה במחט דקה: נטילת דגימה מבלוטת המגן באמצעות מחט קטנה הנשלחת לבדיקה במעבדה (ביופסיה). ייתכן ויילקחו דגימות מאזורים נוספים, בהתאם להחלטת הרופא המטפל.
ביופסיה פתוחה: קביעה סופית של האבחנה תתבצע לאחר קבלת תוצאות הביופסיה. ביופסיה פתוחה היא פעולה ניתוחית בה נלקחת פיסת רקמה מבלוטת התריס ונשלחת לבדיקה במעבדה.
קביעת שלב ודרגה
קביעת שלב: שלב המחלה הוא מונח המשמש לתיאור היקף המחלה ומידת התפשטותה. בלימפומת בלוטת המגן ייבדק אם המחלה ממוקמת לבלוטה בלבד או התפשטה לבלוטות לימפה או איברים נוספים בגוף.
קביעת דרגה: לימפומות שאינן הודג'קין מחולקות בדרך כלל לשתי קבוצות: לימפומות איטיות (נקראות גם 'לימפומות בדרגה נמוכה' ומתפתחות באיטיות), ולימפומות אגרסיביות (הנקראות גם 'לימפומות בדרגה גבוהה' מתפתחות ומצריכות בדרך כלל טיפול מיד לאחר האבחנה. לימפומות מאלט בדרך כלל מתפתחות באיטיות, לימפומות מפושטות של תאי B גדולים הן אגרסיביות ומתפתחות במהירות רבה יותר.
הטיפול בלימפומה של בלוטת התריס תלוי במספר גורמים, כולל סוג ושלב המחלה ומצב בריאותו הכללי של המטופל. ייתכן שייבחר עבורך סוג אחד של טיפול או שילוב של כמה טיפולים.
טיפול בקרינה (רדיותרפיה): בטיפול זה נעשה שימוש בקרני אנרגיה בעוצמה גבוהה המשמידות תאים סרטניים, תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים. במקרה שמדובר במחלה איטית הממוקמת בבלוטת התריס בלבד, ייתכן שטיפול בקרינה יהיה הטיפול היחיד שיידרש. טיפולים בקרינה ניתנים במחלקה לרדיותרפיה (מכון הקרינה) בבית החולים, בדרך כלל בימים ראשון עד חמישי, עם מנוחה בסופי השבוע. משך הטיפול יקבע בהתאם לסוג ולשלב המחלה. הרופא המטפל יסביר לך מה תהיה תכנית הטיפול שלך. הטיפול אינו הופך אותך לרדיואקטיבי, ובמשך כל התקופה תוכל לשהות ללא חשש לצד אנשים אחרים, כולל ילדים.
טיפול כימי (כימותרפיה): בטיפול כימי נעשה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים הניתנות בטבליות או בעירוי לווריד. ייתכן שתקבל תרופה כימית אחת או כמה תרופות יחד (משטר של שילוב תרופות כימית), לעתים גם יחד הנוגדן החד-שבטי ריטוקסימאב. טיפולים כימיים ללימפומה של בלוטת התריס כוללים:
נוגדנים חד-שבטיים: נוגדנים חד-שבטיים מזהים חלבונים מסוימים על התאים סרטניים, נצמדים אליהם, ומעוררים את המערכת החיסונית של הגוף להשמיד אותם. הנוגדן החד-שבטי המשמש בדרך כלל לטיפול בלימפומה של בלוטת התריס הוא ריטוקסימאב, הניתן בדרך כלל עם תרופות כימיות.
סטרואידים: תרופות המגבירות את יעילות הטיפול הכימי, משפרות את הרגשתו של המטופל ומפחיתות בחילות. סטרואידים ניתנים בדרך כלל בטבליות או בזריקה לווריד. תופעות הלוואי האפשריות של הטיפול בהן כוללות עלייה במשקל, אי-שקט, עצבנות וקשיי שינה. תופעות אלו זמניות החולפות בהדרגה עם סיום הטיפול.
ניתוח: ניתוח לכריתת בלוטת התריס אינו טיפול מקובל בלימפומה של בלוטת התריס. מחקרים הראו שניתוח כזה אינו מגדיל את הסיכויים לריפוי הלימפומה. לעתים מבצעים ניתוח כזה לאנשים שיש להם לימפומה הגדלה לאט (איטית).
הורמון חלופי של בלוטת התריס: אנשים שקיבלו טיפול קרינתי או שעברו ניתוח, זקוקים במקרים רבים לטיפול בהורמון חלופי של בלוטת התריס, מאחר שהפעילות של בלוטת התריס פוחתת. הטיפול ניתן בטבליות המחליפות את ההורמונים שבלוטת התריס מייצרת.
מחקרים למציאת דרכים חדשות לטיפול יעיל בסרטן לכל המטופלים נערכים כל העת. אם מחקרים מוקדמים (מחקרי פאזה 1–2) מראים שטיפול חדש עשוי להיות טוב יותר מהטיפול המקובל, האונקולוגים עורכים מחקרים להשוואה בין הטיפול החדש לטיפולים המקובלים הטובים ביותר בנמצא (מחקרי פאזה 3).
מחקרים כאלה נקראים מחקרים קליניים (או ניסויים קליניים), והם הדרך האמינה היחידה לבחינת טיפול חדש. לעיתים קרובות משתתפים במחקרים האלה כמה מרכזים רפואיים בארץ, ובדרך כלל גם מרכזים רפואיים במדינות אחרות.
מחקרים קליניים חשובים לא רק לשיפור הטיפול לטובת כל המטופלים בעתיד, אלא הם גם סיכוי אמיתי לשיפור מצבו של החולה המשתתף במחקר. כמו כן הם תורמים לקידום המאבק במחלת הסרטן ולהעמקת הידע הקשור למחלה. אם שיטת הטיפול הנבדקת במחקר מסוים תוכח כיעילה, היא עשויה להיות שיטת הטיפול המקובלת ולעזור לחולים רבים. יעילותם של רוב הטיפולים הנמצאים כיום בשימוש הוכחה בעבר במסגרת ניסויים קליניים.
במחקר קליני מבוקר פאזה 3 המשתתפים מחולקים, בדרך כלל, לשתי קבוצות:
אין מידע מוכח שהטיפול החדש הנבדק במחקר יביא לידי תוצאות טובות יותר, אך מקובל להציע טיפול חדש רק אם יש סיכוי סביר שתוצאותיו יהיו טובות יותר מהטיפול המקובל.
כדי להבטיח את בטיחות החולים ואת זכויותיהם כל פרוטוקול ניסיוני מקבל אישור של ועדה אתית, הנקראת ועדת הלסינקי, מטעם המוסד הרפואי שבו ייערך המחקר. כל משתתף מקבל העתק של הפרוטוקול ושל המסמכים הנלווים אליו, הוא נדרש לקרוא אותו ולחתום על טופס הסכמה מדעת לפני תחילת המחקר. חתימה על הטופס פירושה שהמשתתף יודע במה עוסק המחקר, מבין מדוע הוא מבוצע, מדוע הוזמן להשתתף בו, ובאיזה אופן יהיה מעורב בו.
גם לאחר מתן ההסכמה להשתתף במחקר, ניתן לפרוש ממנו בכל עת. ההחלטה שלא להשתתף בניסוי או לפרוש ממנו לא תשפיע על יחסו של הרופא בשום דרך, והוא ימשיך לתת את הטיפול המקובל הטוב ביותר.
חשוב לזכור שכל טיפול נחקר ביסודיות במחקרים מוקדמים לפני שנוסה במחקרים קליניים אקראיים ומבוקרים. ההשתתפות במחקר תסייע לקדם את מדע הרפואה ולשפר את סיכויי ההחלמה של חולים אחרים בעתיד.
תהליך אבחון מחלת הסרטן מלווה ברוב המקרים בתנודות רגשיות ובמחשבות הנעות בין תקווה לבין פחד וחשש. התגובה לאבחנה מושפעת מתכונות אישיות, מניסיון קודם עם מחלות סרטן במשפחה או בסביבה הקרובה ומסוג המחלה והסיכוי להירפא או להשיג הקלה. כל אדם מגיב בצורה שונה ובעוצמה שונה, אבל לכולם דרוש זמן כדי להסתגל למציאות של מחלה.
להמשך
למידע על מערך התמיכה של האגודה למלחמה בסרטן