החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, שנחקק בשנת 1983 ביוזמת האגודה למלחמה בסרטן, יצר תקדים עולמי. ישראל הייתה בין המדינות הראשונות בעולם, שחוקקו חוק להגבלת עישון. מטרתו של חוק זה היא למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון הגורמת למוות, למחלות ולנכות.
תחילה נאסר העישון במקומות כמו בתי קולנוע ואוטובוסים. בהמשך הורחב החוק גם למסעדות, בתי אוכל, רכבות, מרכולים, ובמטוסים. איסור עישון חל גם בתחנות אוטובוס מקורות, וכן ברציפי רכבת (למעט אזור שיוקצה לעישון), גני אירועים, מקלטים ציבוריים ובריכות שחייה.
תוספות נוספות לחוק שאושרו כללו גם איסור עישון באצטדיוני ספורט ובכל שטחו של מוסד חינוכי. הכוונה היא גם לאיסור עישון במבנה עצמו, איסור על הקצאת חדר עישון בתוך המבנה, וכן איסור על עישון בכל שטח חצר המוסד, במגורי תלמידים ובטווח של עשרה מטרים מהכניסה או היציאה של המוסד החינוכי.
האחריות למניעת העישון מוטלת על בעל המקום הציבורי, ולא רק על המעשן עצמו.
בעל המקום הציבורי נושא באחריות פלילית וחלה עליו חובה לקבע במקום שלטים המורים על איסור העישון וחל איסור להציב מאפרות.
מעשן במקום אסור ייקנס ב- 1,000 ₪, ובעל המקום ייקנס ב- 5,000 ₪.
--
1 כולל טווח של 10 מטרים מהכניסה והיציאה.
2 למעט אזור מחוץ למבנה שהוקצה לעישון.